גוש קטיף
גוש קטיףצילום: פלאש 90

"רק טוב יצא לי מזה", מסכם הרב עמיטל בראלי את פרשת סירוב הפקודה שלו, עשר שנים אחרי.

"ברגע הראשון אתה חושש: מה יהיה מחר בבוקר? פרנסה, משפחה, מקצוע. אבל אני מרגיש שמאז הדבר הזה, הקב"ה לוקח אותי בידיים כל הזמן. למשל, התמניתי לר"מ בישיבת הסדר שבדיוק חיפשה ר"מ כזה, וכך בעוד צמתים בחיים. רק טוב צומח מזה שאתה עומד על העקרונות".

"יושבים בסעודת אחשוורוש!"

מבין שלל הסיסמאות שליוו את המאבק בגירוש, דומה כי "יהודי לא מגרש יהודי" הייתה אחת הבולטות שבהן, כזו שגם נותרה רלוונטית בשנים שחלפו מאז.

תודעת סירוב הפקודה התרחבה והפכה לנושא בוער בסדר יומו של המחנה הכתום, בעיקר מאז פסקו החד של ר' אברום שפירא זצ"ל, שהורה לחיילים להודיע למפקדיהם מראש כי יסרבו ליטול חלק בעקירה. הראשון שפתח את הדלת אל סירוב פקודה מוצהר היה החייל אבי ביבר, שסירב לפנות מתיישבים במאחז טל ים, עוד לפני הגירוש. בעקבותיו הגיע גל של מקרים נוספים, ברמות שונות של התנגדות לביצוע הפקודה. נושא הסירוב סחף אחריו חיילי מילואים, חיילים בשירות סדיר וגם קצינים. עם זאת, ביום הפקודה, החיילים המזוהים עם המחנה הדתי-לאומי לא יצאו בהמוניהם בהצהרה כי לא ייטלו חלק במעשה, ובכך מנעו את יצירת מאזן האימה שהיה נדרש מול צה"ל וכלל המערכות האמונות על מימוש העקירה.

לאחר העקירה, נושא היחס לצה"ל והשירות בו המשיך להיות פצע מדמם בקרב מרבית העקורים ותומכיהם הרבים. בשנים שלאחר מכן התרחשו כמה אירועי סרבנות מתוקשרים, דוגמת חיילי דוכיפת שסירבו ליטול חלק בפינוי בחברון, או חיילי שמשון שסירבו לפנות יהודים שעלו לחומש, ועוד. במבט של עשר שנים לאחור, וגם במבט צופה פני עתיד, אל עקירות שעלולות להתרגש שוב על מתיישבי יהודה ושומרון, ביקשנו לברר עם האנשים שעסקו בתחום תודעת הסירוב, מה חשיבותו והיכן עומד הציבור האמוני ביחס לסוגיה.

קיבל תמיכה מרבנים. עמיטל בראלי במחסום כיסופים
קיבל תמיכה מרבנים. עמיטל בראלי במחסום כיסופיםצילום מסך ערוץ 10

"הניסיון הוא לא קל", מודה הרב עמיטל בראלי, סרבן בדימוס. "כשאדם נמצא בתוך מערכת ומסגרת, מאוד קשה לקום ולעשות את ההפך". אבל הוא עצמו עשה זאת, ובאופן מהדהד. בראלי היה רב החטיבה הצפונית באוגדת עזה בתקופה שקדמה לגירוש. כאשר הדרגים הגבוהים החלו לשתף את חברי הסגל בתוכנית העקירה, לבראלי היה ברור שהוא לא נוטל בה חלק. הוא לא התמהמה, ניגש למפקדיו עוד בשלב המוקדם ההוא והודיע: "תדעו מראש שאני לא אהיה חלק מהעניין. מצדי תוציאו אותי מהיחידה".

הוא הועלה אל הרב הפיקודי, ששמע ממנו את אותם הדברים, ולאחר מכן גם הרב הצבאי הראשי, תא"ל ישראל וייס. הלה הבטיח לבראלי שהוא יוחלף, ואין מקום לדאגה. ככל שהתקדם הזמן, ובראלי התבקש למלא משימות הנוגעות להיערכות לעקירה, הוא נאלץ לחזור שוב ושוב אל מפקדיו ולהזכיר להם כי הוא אינו משתף פעולה. כשהבינו שהרב הצבאי רציני, ניסו להעביר אותו ליחידה אחרת, אולם לטעמו של אלוף הפיקוד העיתוי היה מאוחר מדי לביצוע העברה שכזו. "זה יהיה מסר שלילי לחיילים אם יעבירו אותו עכשיו", נימק את סירובו.

תוך כדי סיפור הדברים, נזכר בראלי באחד מכנסי ההכנה של הרבנים הצבאיים לקראת העקירה. "ביקשתי מהמפקד שלי לא להיות בפגישה, כי אני לא מתכנן להיות חלק מזה. הוא אמר: תשב ואל תגיד כלום. המפגש החל, וכל רב החל לתאר איזה תפקיד ייקח על עצמו. זה ידאג למזוזות ולתפילין, זה ידאג לספרי התורה שלא יחוללו, השלישי הבטיח לטפל בספרי הקודש. הסבב הגיע אל רב מסוים, שסירב לשתף פעולה והרעים בקולו על הרבנים הצבאיים סביבו: 'אנחנו יושבים פה בסעודת אחשוורוש! גם שם כל אחד בא עם הכשרות שלו לסעודה, אבל האירוע עצמו היה חילול הקודש, אכילה בכלי המקדש. כל אחד פה מספר איך ידאג לתשמישי הקדושה, אבל במה אנחנו עסוקים כאן?!'. פניו של הרב הצבאי הראשי החווירו למשמע הדברים, והוא הורה על הפסקת הסבב".

"בשביל זה התגייסנו?!"

בראלי לא נכנע. בי"ז בתמוז לפני עשר שנים הוא עלה על טרמפ עם תושב כפר דרום, אל חייליו המוצבים באזור. בדרך הם נעצרו במחסום כיסופים, כאשר על התושב נאסר לעבור את המחסום.

"הייתי מלא וגדוש", משחזר בראלי, "יצאתי מהרכב והתחלתי לקרוא לחיילים במחסום: בשביל זה התגייסנו? תפקידנו להגן על מדינת ישראל, לא לגרש יהודים. אל תשתפו פעולה!". תוך זמן קצר העסק התגלגל, בראלי נעצר ונשפט לארבעה וחצי חודשי מאסר. עם השחרור מהכלא הוא שוחרר גם משירותו הצבאי, זכויותיו נשללו ממנו והוא הורד לדרגת טוראי.

קיבלת תמיכה מרבנים לצעד של סירוב פקודה?

"למדתי במרכז הרב, לכן התייעצתי עם ר' אברום שפירא. דיברתי גם עם הרב יעקב אריאל, שהורה בדרך רמז: אתה רוצה שבעוד חמש או עשר שנים, מול הילדים שלך, תזכור את עצמך כחלק מהעניין של הגירוש?".

במסגרת זו הוא מזכיר גם את סבו, הרב נריה זצ"ל, שיחד עם הרב גורן והרב ישראלי זצ"ל קראו לסירוב פקודה כאשר התקבלה ההחלטה לפנות את היישוב היהודי בחברון, "וזה הציל את היישוב ומנע את הפינוי שם".

למה לדעתך לא היה סחף בקרב החיילים לפעול בכיוון שאתה בחרת בו – להצהיר מראש על אי השתתפות?

לפני שהוא משיב לשאלה, מבקש הרב בראלי לציין כי מבחינה עובדתית, הוא עצמו פגש בתקופת שהותו בכלא לפחות כמה עשרות חיילים, רובם דווקא לא דתיים, שנשפטו על סירוב ליטול חלק במעשה העקירה. "לא בטוח שהמספרים שהצבא פרסם הם נכונים", הוא מבקש לדייק.

עם זאת, הרב בראלי, כיום חוקר במכון התורה והארץ שגם התמודד ברשימת 'יחד' לכנסת האחרונה, מזהה בעיה שורשית בתפיסה של אנשים במחנה הדתי-לאומי. "לציבור הדתי-לאומי יש שליחות של להיות חלק מהמערכת ולקדם אותה מתוכה. זו אמירה נכונה, אבל השאלה היא אם המטרה נשארת ברורה מולך גם בתוך המערכת. אם אין לך יסודות מספיק חזקים, אז במקום לשדרג את המערכת אתה נהיה חלק ממנה. ואגב, זה לא רק בצבא אלא גם בשאר המערכות, כמו משפט. הנאמנות לדבר ה' כבסיס לכל דבר אחר – לפעמים זה מיטשטש כשאתה חלק ממערכת שכל היום אומרת הפוך. מי שאין לו את הבירורים והיסודות מראש – מאוד קשה לו לעמוד בפיתוי". הוא גם מצר על אותם רבנים שנתנו גיבוי למי שלא רצו לסרב, "כך שמי שרצה – היה לו במי להיתלות".

מה החשיבות הערכית והציבורית בשימוש באמצעי של סירוב פקודה?

"זה לא טוב להשתמש בזה כל רגע, אבל משתמשים כשאין ברירה. הקב"ה מזמן לנו התמודדויות שלפעמים מבררות נקודות משמעותיות בתפיסת העולם שלנו. כאן יש דילמה. מלך שגזר לעבור על דברי תורה – אין שומעין לו. הדילמה הזאת מציפה לנו את השאלה מנין יונקת ההתייחסות שלנו למדינת ישראל: האם זה דגל ופלאפל, או תורה ואמונה? אי אפשר לדחוק את הדברים, יש פה נקודה מהותית וצריך לומר אמירות פשוטות וברורות: הגירוש זה הפך התורה, והנאמנות שלנו נובעת מתוך תורה. כל זה פרט לחוסר המוסריות שבגירוש עצמו, ביחס לאנשים ועוד".

"צה"ל בנה צבא חדש לגירוש"

צה"ל עצמו היה מודע היטב לאפשרות של מקרי סרבנות לפעולה כה שנויה במחלוקת. הוא השקיע את מיטב המשאבים בהכנה מנטלית לחיילים, כזו שתגרום להם להמשיך לפעול מול כל קושי נפשי כזה או אחר.

בועז העצני היה חבר בצוות אנשי ימין שחקר לעומק את ההכנה המנטלית שנעשתה בצה"ל לקראת הגירוש. הוא עצמו, אגב, היה סרבן שירות מילואים מרגע שבו צה"ל נערך לביצוע העקירה. "הצבא הודיע כי החל ממרץ 2004 הוא נערך לגירוש", מספר העצני. "כמו שעון, אני מקבל צו מילואים לתחילת מרץ. שלחתי להם את הצו בחזרה, וכתבתי שאני מסרב להגיע בגלל זה. שלחתי מכתב ברוח זו גם לרמטכ"ל וגם פרסמתי בתקשורת. הייתי סרן, ותוך כדי המהלך קיבלתי מכתב של העלאה לרב סרן". העצני קיבל מצה"ל מכתב חוזר, שכלל טופס שחרור משירות מילואים, "עם תודה על הרבה שנות שירות".

עד כמה הסירוב לפקודת עקירה קריטי במאבק לשמירת ההתיישבות, ומדוע? לכאורה יש מגוון דרכים להיאבק בהחלטות כאלה.

"נושא סירוב הפקודה היה קריטי לעצירת הגירוש, ולו היה זוכה ליותר תמיכה ציבורית היה עשוי לבלום אותו", קובע העצני, אולם לדעתו סירוב בלבד לא מספיק: "האיום שהיה צריך להיות היה פרישה משירות קבע, אי הליכה לקורסי פיקוד, ושימוש בכל שיטה חוקית להתחמקות משירות מילואים. כל זה קרה, בממדים שצה"ל מקפיד שלא לפרסם, אבל רק לאחר מעשה. הנוכחות של המתנחלים והציבורים התומכים בהם בצה"ל, קריטית לקיומו ככוח משמעותי. התפנית המנטלית שהציבור היה צריך לעשות כדי להפנות גב לצבא הייתה גדולה מדי, ורק הגירוש עצמו גרם לה. הצבא פחד פחד מוות מהאפשרות הזאת, וכבר בעמונה, עוד לפני מלחמת לבנון, כשהזחיחות הייתה בשיאה, לא השתתפו חיילים בפינוי, פרט לדרג הרפואי ולרכבת האווירית של מסוקי הפינוי לבתי החולים".

העצני מוסיף ומספר על ההיערכות של צה"ל לאופציות של סירוב גורף, שהיו ריאליות מבחינת צמרת הצבא: "בחוברת שפרסמו הפסיכולוגים הצבאיים נכתב שגולני לא שותף בגירוש, אך לצורך ההצגה התקשורתית הובאו למורג המח"ט והמג"דים של החטיבה, כאילו כדי להשתתף. היה ברור להם שדרג נמוך יותר לא ישתף פעולה. עמנואל מורנו הודיע שיפשוט את המדים אם יצטווה להשתתף, ואכן סיירת מטכ"ל לא הייתה שותפה. לצורך הגירוש צה"ל בנה צבא חדש, שהיה בנוי מאנשי קבע במפקדות שאוימו בפיטורים בלי פנסיה, מחניכי קורסים יוקרתיים, מחיילי עורף ומשוטרים. יחידה שהייתה צריכה להקצות אחוז מסוים לגירוש, העדיפה לתת את אלו שלא התנגדו. היה הרבה יותר סירוב ישיר ובייחוד אפור ממה שפורסם, אבל זה לא הספיק באותו רגע".

האם לדעתך הגירוש חולל איזשהו שינוי ביחס של המחנה הכתום לצה"ל?

"מעמד צה"ל בציבור שלנו לאחר הגירוש היה בחזקת חשוד במקרה הטוב ומתועב במקרה הרע. המוטיבציה הייתה באדמה וההליכה לפיקוד, לקבע ולמילואים נפגעה באופן דרמטי. מה שהפך את זה היה מלחמת לבנון, שנה אחרי כן, ששמה אותנו ואת רוב הציבור במחנה אחד מול השמאל וממשלת אולמרט. כניסתה של תוכנית ההתכנסות כתוצאה מכך וכן התלות המחודשת של צה"ל בחיילים בעלי מוטיבציה, הפכה את הגישה וריפאה את היחס, שהיה הרסני לעוצמת צה"ל וחיוני לבניית הרתעה נגד גירוש נוסף. יש היום קונצנזוס נרחב שצה"ל לעולם לא יחזור על פעולה כזאת. מבחינה זו", סבור העצני, "עקירת גוש קטיף הצילה את היתר".

"סירוב זה להאמין ביהודים"

בתקופת הגירוש עסקו בתחום עידוד הסרבנות כמה מטות פעולה, שהשיקו זה לזה.

אחד מהם היה מטה 'חומת מגן', שעסק בכמה רובדי תודעה, המרכזי שבהם היה החתמת אלפי חיילים על עצומה שבה הם מצהירים כי יסרבו פקודה בזמן הגירוש. אחד מבכירי הפעילים במטה, שחפץ בעילום שמו, מספר ל'בשבע' על האסטרטגיה שעמדה מאחורי הפעילות: "הרעיון היה ליצור באופן שיווקי גל שיהפוך את ההתנגדות לאיום על המערכת ברמה המעשית. היו מגוון פעולות במסגרת המאבק הכתום, אבל לדעתנו כל מעשה שהוא – אין בו ערך אם הוא לא מייצר איום על המשטר. צריך ליצור מאזן אימה, לפיו אם תעשו כך וכך – אז יקומו אנשים וישבשו את כל העסק, תחשבו פעמיים. בפועל חשבנו על הסרבנות. הרי יש כל כך הרבה מתנגדים לעקירה, נגרום להם לא לבצע וניצור תנועת סרבנות רחבה בצבא".

פעילי השטח של המטה החלו להחתים חיילים ברחבי הארץ, ובמקביל – ליצור הד תקשורתי וציבורי לעניין, על מנת לסחוף אחריהם נוספים וליצור מומנטום של איום. תחילה הורגשה במטה תנופה: החתימות נצברו והגיעו לאלפים, "אבל כשראינו שלא נוכל להגיע לעשרות אלפים – הבנו שלא נוכל לעצור כך את הגירוש. הדבר הזה מרתיע רק אם הוא המוני. פחות מכך, הצבא ערוך לבודד את האנשים, לזרוק אותם לכלא, להכיל אותם". מעבר לכך, מציין הגורם, המדינה מצדה גם נערכה היטב לאיום: "עשו הכנות אגרסיביות להתמודד עם הסרבנות, הכנה מנטלית, הסברה, לחץ על החיילים מכל הכיוונים".

מדוע לא הצלחתם להפוך את הסרבנות לאיום? הרי רבבות אנשים התנגדו לעקירה.

"זה לא קרה באשמתו של מישהו או משהו. ראשית, כשעומד מולך אויב כל כך גדול ואגרסיבי, הסיכוי לנצח אותו קטן או לא קיים. עשינו מה שיכולנו. הייתה לנו הווא אמינא להצליח, כי חשבנו שיש הרבה גופים וכוחות בשטח ויחד נוכל ליצור הרתעה. אבל בסוף כל הכוחות היו כלום לעומת מה שעמד מולנו". אולם מעבר לכך, סבור פעיל המטה כי שורש הבעיה נעוץ בהשקפת עולם: "מתנגדי הגירוש, רובם ככולם הם מורעלי הממלכתיות. אין את האומץ הנפשי להתנגד באמת, לעשות מרידות. כשהציבור יקום וירגיש שהמשטר לגמרי זר לו במעשים שהוא עושה, אז תהיה את המוכנות הזאת בנפש. לצורך עניין זה היה צריך לחצות את כל הקווים. זה היה נחוץ, אבל לא היה אומץ פנימי לכך. אני לא אומר שהצבא והממשלה לא שלנו, אבל אם אין לנו נכונות להגיד במצב הזה שיש פה טוב מול רע, ורק אומרים שאנחנו אחים, אז הסיכוי להעמיד מלחמה מול הצד השני הוא כמעט אפס. אי אפשר לנצח".

האם עשר שנים אחרי, אפשר להצביע על המשכיות לאותה תנועת סרבנות מתקופת הגירוש? כאמור, אירועים מקומיים מתרחשים פה ושם בצה"ל, אולם הנפת דגל הסירוב כמטרה אידיאולוגית מתבצעת על ידי תנועה אחת בשם 'מתגייסים באמונה'. התנועה קמה על ידי קבוצה מתלמידיו של הרב יצחק גינזבורג, לפני כשלוש שנים. התנועה עוסקת הן בחלוקת חומרי הסברה לחיילים בנושא, והן בתמיכה וליווי חיילים ומיועדים לגיוס שהצהירו פומבית כי לא יבצעו פקודות הנוגדות את ההלכה וכחיילים יפעלו על פי הדרכתה של תורה. יוסי אליצור, מתלמידי הרב גינזבורג, מסביר ל'בשבע' את הרציונל של התנועה, ואת הקו שנמתח מאז ימי הגירוש ועד היום: "במוקד הלב היהודי, שליווה חיילים שהצהירו כי יסרבו פקודה, ידוע על לפחות 130 חיילים כאלה", הוא מבקש תחילה להפריך את הנתונים המזעריים שהציג צה"ל בנוגע לסרבנות בגירוש, העומדים על כ‑60 חיילים.

"הרתיעה הכי גדולה של אנשים מסירוב פקודה היא שיזרקו אותם מקרבי", הוא מסביר, "לא הכלא. על רקע זה קמה 'מתגייסים באמונה': החיילים מצהירים בסרטון שעולה לרשתות הציבוריות כי הם מתגייסים לצבא רק כדי לעשות דברים טובים ליהודים, ואם לא – אין להם עניין להיות בצבא. הצבא לא קדוש במהות. הרי למה אדם רוצה להתגייס לקרבי? כדי להגן על עם ישראל. בתנועה הזאת החיילים אומרים שהדרך להגן על עם ישראל היא לאו דווקא קרבי, זה יכול להיות גם בכלא 6 או בכלא 4. כי למרות שהם נשלחים לכלא, הם מביאים לגל שמבקש לגרום לכך שהצבא לא יפעיל כוח נגד יהודים, ויילחם באויבים שלו באמת".

מה החשיבות דווקא של סירוב פקודה במסגרת מאבק נגד עקירה?

"בסוף הסרבנות היא האיום הכי אמיתי על הצבא. זה פועל בשטח. בנוסף לכך, סירוב פקודה אינו פעולה כוחנית או אלימה, זו אמירה פנימית אמיתית של להאמין ביהודים. אנחנו מצפים מיהודים לעשות דברים טובים".  

הפעילות בתחום הסרבנות בזמן הגירוש השיגה את מטרתה לדעתך?

אליצור מאשר בביטחון, ומביא הוכחה: "עובדה שהיום הצבא לא משתתף בפינויים, הם מפחדים מסירוב. פעם היו מגיעים 1,500 חיילים לפנות גבעה. היום תראה רק כוחות משטרה, מג"ב ויס"מ. המודעות והנכונות בקרב החיילים לסירוב עלתה, והצבא חושש".

בתנועה מרחיבים את נושא סירוב הפקודה לכל פקודה שסותרת את ההלכה, בכל תחום. "פינוי יישוב קשור גם לבעיות צניעות, וגם להתנהגות רופסת מול האויב. הכול ביחד. החייל אומר מראש: אני לא אשרת בצורה לא צנועה, וגם אלחם בפועל נגד האויב, לא אתכופף לתכתיבי המערכת. בתנועה ממליצים ככלל להגיד בקול רם ובפומבי מראש את הדברים, על מנת להימנע מדילמות ערכיות לחיילים כאשר יהיו כבר בתוך השירות".

[email protected]