בכל שנה, בימי שישי של חודש יוני, מתקיימות ברמת השרון תהלוכות רכבים עטורי פרחים, בלונים, סרטים ושלטים.
תלמידי כיתות י"ב בעיר מודיעים חגיגית לאומה שהם סיימו את הלימודים. וכדי שאף אחד לא יפספס את החשיבות ההיסטורית של הרגע, הם נוסעים לאט מהרגיל, עושים פקק ביום שלאף אחד אין זמן, מצפצפים ללא הפסקה ומשמיעים מוזיקה בקול כאילו הם סוואנת ננחים לפחות. כל פעם שאני נתקעת מאחורי שיירה כזאת, בעודי מאחרת לאסוף את הילדים מהגן, מסתננות קללות תחת לשוני.
גילוי נאות: הציניות הזאת משקפת את דעתי. אך עם זאת, אני חוששת שייתכן שזה גם אומר שהזדקנתי, שאיני מוצאת אפילו חן קטן אחד בריטואל המיותר הזה. אולי אני עוברת על מצוות "לא תיטור" כשאני עדיין קצת כועסת על עיריית רמת השרון שמוכנה לסגור רחובות לכבוד תהלוכת שמיניסטים, אבל עושה לנו בעיות בתהלוכת יום ירושלים. וייתכן שמכיוון שאת שנות התיכון שלי עברתי בפנימיית אמנויות בדרום ארצות הברית, אני מכירה את השטיקים והקלישאות האמריקאיים. את המנהגים החלולים שהם אבני הדרך של התרבות האמריקאית, ואת שיירות המכוניות הללו, שנגזרו מהמסורת המיותרת לא פחות של קישוט מכונית החתן והכלה בשלטי "הרגע התחתנו" ופחיות שתייה ריקות שנגררות בצלילים רועמים על הכביש, אני מכירה מהיכרות אישית. לכן אני מרשה לעצמי לעלוב במנהגיים השטותיים הללו. אבל אחרי שאמרתי את כל זה, אני באמת מאמינה שמאחורי הרעיון והרגש של התהלוכה מסתתר כישלון חינוכי גדול.
מסתבר, וזה ממש לא מפתיע, שבני הנוער הישראלים מכירים גם הם מקרוב את טקסי סיום התיכון האמריקאיים. מקרוב - משמע מהטלוויזיה. ולראיה: השלטים המתנוססים על פגושי הרכבים כתובים באנגלית. כנראה זה מה שקורה כשעושים חמש יחידות באנגלית ורק שלוש יחידות בעברית.
מלבד חוסר המקוריות והרצון של בני הנוער שלנו לחוות חוויות אמריקאיות שטוחות, מטרידה אותי במיוחד ההצהרה של אותם מתבגרים. הם יצאו לחופשי או נולדו לחופש, כלשון שלטי התהלוכה אשר מונפים כל שנה במקוריות חוזרת ונשנית. ואני תוהה: יצאו לחופש מאיפה? הרי לא מדובר בשבויי מלחמה שיוצאים בשיירת אוטובוסים בעסקת חילופי שבויים. הם אינם אסירים ביטחוניים שובתי רעב שקיבלו עוד שעת שמש, פלאפונים אישיים ועוד שלל תענוגות בחסות משלם המיסים. המציאות אינה כה איומה. הם רק תלמידים שסיימו בית ספר, ובמקרה הזה בתי ספר מאוד מרופדים ברמת השרון הבורגנית. אז על מה ולמה הם כל כך שמחים שהם מסיימים את הלימודים? את השנים הקסומות שבהן הם נדרשים אך ורק להשקיע בעצמם? חשבו לרגע, כמה כל אחד מאיתנו היה רוצה לקחת זמן כדי ללמוד משהו חדש, לרענן את הזיכרון, להפעיל את המוח? העובדה שהם תופסים את בית הספר ככלא שמור היא בדיוק כישלון שלנו, כהורים ומחנכים.
שנות התיכון נקראות בפסיכולוגיה 'מורטוריום', פסק זמן שהחברה מאפשרת ליחיד כדי שיהיה פנוי לגבש את זהותו. וזה אכן מה שהם עושים. רק שהחלק החסר במשוואה הוא לא רק הגיבוש העצמי והבנת מי אני ומה אני רוצה. הרי בואו נודה על האמת, את זה הם עושים בטיול להודו אחרי הצבא. החלק שחסר הוא ההבנה שהזמן הזה הוא לא תקופה מתה. זה זמן שלא יחזור, וראוי שהם ינצלו אותו וישקיעו כדי להעצים את עצמם. שייקחו את הזמן שבו אף אחד לא מבקש מהם כלום חוץ מללמוד, יחטפו אותו בשתי ידיים וירוצו. ולו רק מכיוון שיש להם את הזכות להיות מרוכזים בעצמם, כמעט בלי אחריות נוספת.
דור מסוגל
זו לא אשמתם שהם חיים מאחורי צג המחשב ולא מרימים את העיניים מהטלפון.
למרות ההצהרות שלהם על בגרותם, הם עדיין תחת אחריותנו. אנחנו - ההורים, המורים, המחנכים והלך הרוח החברתי - הם אלו שנכשלים בלחנך אותם להאמין שהם מסוגלים. והם מסוגלים הרגע, לא בעוד חמש או שבע שנים אחרי שיחזרו מהודו, נטולי כיוון וחסרי ייעוד. אנחנו נכשלים בהעברת המסר שלימודים זה לא עונש שהם מקבלים ממשרד החינוך בשיתוף ההורים. לימודים וידע הם כוח שלעולם לא ייקחו ממך. הם שלך לכל החיים. חוסר היכולת שלנו להעביר להם ששנות התיכון הן מתנה אחת ארוכה, מבזבז לא מעט שנים בחיי ילדינו בשיחות ווטסאפ כיתתיות, סלפי והעלאת פוסטים ותכנונים ל"חלום שחלמנו מכיתה א' – הפראם" (נשף סיום הלימודים האמריקאי). בחיי ששמעתי את המשפט הזה.
חוכמת היהדות מכירה את הנפשות הפועלות ולוקחת בחשבון גם את בני הנעורים. היא מטילה עליהם עול מלכות שמיים בדיוק כשבא להם לישון עד שתים עשרה בצהריים. בעצם, בכך היא אומרת להם: אני מאמינה ביכולת שלכם להכיל את הכול, גם בצעירותכם. תאמינו גם אתם, כי נטעתי בכם עמוד שדרה איתן וחזק. כוח פנימי שאם תוציאו אותו לפועל, הוא יאפשר לכם את החופש להצמיח ענפים מרהיבים. אל תעכבו את השימוש בכוח הזה. אל תעצרו את החיות שלו.
יש מצב שאתם ממש לא יודעים על מה אני מדברת. וייתכן שבני הנוער שלכם רחוקים שנות אור מאותם נערים ונערות עם יותר מדי זמן בידיים ופחות מדי מוטיבציה להפיק ממנו משהו. ואם כן, אשריכם. אבל כחברה אנחנו צריכים לשנות את המנטרה. להפסיק לחשוב על בני הנוער כפלח שוק בסקרי ריייטינג. טוב יהיה אם נאמץ את משפטו של דוד המלך "כחצים ביד גיבור כן בני הנעורים", בהעברת המסר על חשיבות הזמן. כי זה הזמן להעיר את הילדים מהתרדמת ולשנות משהו באופן שבו הם תופסים את עצמם.
פנקייק כמעט בריא
והפעם: מחווה לאוכל אמריקאי, הפנקייק, בגרסה הפחות מזיקה. אצלי הילדים כבר מכינים אותו לבד במיומנות רבה.
הפנקייק הוא אורח קבוע בתפריט ארוחת הערב אצלנו. מכל המתכונים שמצאתי הוצאתי את השמנת והחמאה, המרתי את הקמח לקמח מלא, כוסמין או שיפון, ומתקבלת ארוחת ערב מפנקת ולא קטסטרופלית מבחינה תזונתית.
כמובן שאפשר להחליף את הנוזל בחצי כמות חלב וחצי כמות רוויון או שמנת, ולהחליף את השמן בכמויות שונות של חמאה מומסת, אבל זה ממש לא נחוץ. הילדים נהנים מהמתכון כמו שהוא.
כמו כן, כמות הסוכר שאני מוסיפה פנימה מינימלית. אם רוצים תוצאה מתוקה יותר, שהיא כיף גדול לאכול עם גבינה לבנה, תוסיפו עוד כף סוכר.
ההמרה יחידה שאני ממש לא ממליצה עליה היא להכין את הפנקייקס עם קמח לבן. פעם אחת שהילדים זרקו לי אותם חזרה בבוז הספיקה.
המצרכים:
1/3 1 כוס קמח מלא, כוסמין או שיפון
כף סוכר
½ כפית מלח
ביצה
כוס נוזל: חלב, חלב שקדים או חצי כוס מים וחצי כוס חלב
כף שמן (אפשר להמיר ב‑25 גרם חמאה מומסת. ברור שזה טעים, אבל יש לזה השלכות...)
כף אבקת אפייה - חפשו בבבתי הטבע אבקת אפייה בלי אלומיניום! אותו מחיר כמו הרגילה, פחות אלצהיימר.
אופן ההכנה:
מערבבים הכול.
מחממים מחבת איכותית - מחבתות השיש החדשות עושות עבודה נפלאה.
יוצקים בלילה בצורת עיגול. אם המחבת חמה הפנקייק לא יידבק.
מחכים שהבצק יתמלא בועות והופכים צד.
בלילה נוזלית תניב פנקייק דק, ובלילה סמיכה - פנקייק עבה יותר.
מוצלח עם גבינה או קוביית חמאה וקצת רוטב מייפל טבעי (המוצר התעשייתי שנקרא "סירופ בטעם מייפל" אינו מכיל אפילו מיליליטר מייפל טבעי).
ayakremerman@gmail.com