פעם למילה סבתא היה ניחוח של עוגות שמרים ותפוחי עץ. הייתה בה מין עגלגלות, מלאות ונינוחות, ומראה של שמלת פרחים שאף פעם לא הייתה באופנה.
היום התואר הזה, שמתווסף למספר הולך וגדל של נשים, עדיין כולל חמימות ומאפים טעימים, אבל לפעמים הם נקנים במאפייה הקרובה כי סבתא הרבה פעמים עובדת. במשפחות רבות סבתא היא האישה הכי מטופחת, כזאת שלא תתפסו אותה לא מאופרת או לבושה בבגד לא מחמיא. סבתא של היום פעילה בהרבה חוגים, לומדת ויוצאת לבלות ועדיין מעניקה לילדים ולנכדים כל מה שאפשר.
בתנועת 'של"מ' לוקחים את הסבתאות צעד נוסף קדימה. בשל"מ - שירות לאומי למבוגר, היו רוצים לראות את המגזר הזה של סבתות (אגב, הטקסט מיועד לנשים וגברים כאחד), יוצא לשירות לאומי. לא כל יום ולא כל היום, אבל גם לא שנה אחת. "אנחנו רוצים שההתנדבות תהפוך לדרך חיים", אומרים בתנועה, ומאמינים שאם תופעת ההתנדבות בגיל השלישי תהפוך לנורמה, המדינה צפויה להשתנות.
לא פראייר, מתנדב
הנתונים מעוררי התפעלות: לשל"מ יש 12 אלף מתנדבים ב‑100 יישובים ברחבי הארץ, ממבואות החרמון ועד אילת.
בתנועה חברים פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, מהנדסים ומורים, רופאים וח"כים, כולם בדימוס. הנתון המפליא ביותר הוא שכל המנגנון בנוי ממתנדבים, ורק המנכ"לית מקבלת משכורת. ובכל זאת, הוגה הרעיון, ד"ר שלום קליין, חושב שאפשר יותר. הרבה יותר.
קליין בן ה-76, ניצול שואה שעלה ארצה עם אמו ואחיו בגיל 10, היה מורה ומחנך ואחר כך עשה תפקידים רבים ובכירים במשרד החינוך. בין היתר הוא עבד תקופה ארוכה באגף לתרבות תורנית ואף ניהל אותו במשך כמה שנים. בתקופה הזאת הוא התוודע מקרוב לעבודתן של המורות החיילות ובנות השירות הלאומי. "ראיתי את הצמיחה בשירות הלאומי, ואמרתי איזה יופי שזה הפך לנורמה. יש לי חמש בנות, אף אחת לא העלתה בדעתה שלא תלך לשירות לאומי. לעומת זאת אשתי לא עשתה שירות לאומי, כי בתקופה שלה לא היה". כשהתקרב גיל הפרישה שלו, החל קליין לתהות כיצד התקבעה הנורמה של השירות הלאומי והגיע למסקנה שאנשים פשוט הפנימו שזה חשוב. קליין מבקש לקדם נורמה של התנדבות בקרב אנשים שפורשים לגמלאות, משום שהוא מאמין בכוחות ובכישורים של האנשים האלה, ובכך שהם יכולים לתרום לחברה הישראלית וגם להיתרם ממנה. הוא מדבר על מחויבות, אבל לא בקצב ולא באינטנסיביות של השירות הלאומי של הבנות. אפילו פעם בשבוע מבחינתו זה מספיק.
"אדם שפורש לגמלאות לא הולך להתנדב כי הוא אומר לעצמו 'כל החיים שלי עבדתי בשכר. למה שאני אעבוד בחינם, שאני אהיה פראייר?'. אם נוכל לשנות את התודעה, להפוך את זה למשהו נורמטיבי, לדרך חיים, זה יוכל לשנות את המדינה".
קליין פנה למנכ"לית משרד החינוך דאז, שלומית עמיחי, שהסכימה עם הרעיון וניאותה לתת תקציב מסוים. הוא גם פנה למנהל החברה למתנ"סים דב גולדברגר, וקיבל את שיתוף הפעולה שלו. היום החברה למתנ"סים היא הבית של התנועה ומשמשת לה מקום התכנסות ופעילות. מנכ"לית התנועה, אורנית דקל, מקבלת את משכורתה מהחברה.
ההיקפים של המתנדבים מעוררי השתאות, אבל קליין כאמור חושב שאפשר יותר. "זה אפס קצהו של מה שיכול להיות. משום שיש מאות אלפי אנשים שאם המדינה תשכיל להוביל אותם להתנדב, זה יביא למהפך אמיתי". הוא יודע שיש דרכים להתנדב היום, ואנשים מוצאים את עצמם פועלים במסגרות אחרות. הוא, מבחינתו, לא מתחרה עם אף אחד. "התחרות האמיתית היא מול בזבוז הזמן. אני נלחם על רעיון".
יש משהו שקצת מפריע לי בשיח על הגיל השלישי. קודם כול מי שעבד שנים רבות, מגיע לו לנוח. שנית, רבים מהם מתנדבים אצל ההורים המבוגרים שלהם או אצל הנכדים, ואת זה לא סופרים להם.
"עניי עירך קודמים", הוא מסכים, "ובכל זאת יש כאן אפשרות לתרום לחברה ולקהילה. גם מי שיתנדב ארבע שעות בשבוע זה מספיק". קליין משוכנע שעשייה אחת לא סותרת עשייה אחרת. "בדרך כלל אדם שלא עושה כלום אין לו זמן לכלום, ועל אדם עסוק אתה יכול להטיל עוד משימות. אני מכיר אנשים שמטפסים על הקירות ובפנסיה אין להם בשביל מה לקום בבוקר. אם הם יתנדבו כמה שעות בשבוע, זה ישנה את התוכן של החיים שלהם".
לפרוץ את מחסום הבדידות
בית הקפה במתנ"ס רמת ורבר בפתח תקווה מתחיל להתמלא ברכזים של פרויקטים בעיר.
תנועת של"מ מנצלת את הכישורים של הגמלאים שלה ובנויה כך שלכל אזור יש רכז, מתחתיו יש רכז לכל עיר ומתחתיו רכזי פרויקטים ספציפיים. לצד אלה נמצאים הרכזים המקצועיים הארציים של נושא כזה או אחר. התנועה מנצלת את הכישורים של החברים בה, ומכיוון שהיא גדולה יש מקום למי שרוצה לנהל ולרכז, ויש גם מקום למי שרוצה להתנדב רק פעם בשבוע ולא יותר.
לתנועת של"מ פרויקטים רבים והמתנדבים עובדים עם כל שדרת הגילאים, מהגן ועד גיל הזהב. חמשת האשכולות המרכזיים הם: זה"ב בגן - התנדבות בגני ילדים, ויש 1,700 גנים כאלה ברחבי הארץ; של"מ בחינוך - במסגרתו מתנדבים בבית הספר במגוון אפשרויות, כולל בחינוך מבוגרים בקרב עולים חדשים; 'קהילה מטיילת' - שבמסגרתו מופעלים 70 מועדוני מטיילים ברחבי הארץ, כאשר את הטיולים מתכננים ומתפעלים גמלאים; מועדוני אור ירוק בקהילה - חינוך לבטיחות בדרכים, ובנק זמן - שבו אנשים מקבלים סיוע מחברים ונותנים תמורתו מזמנם הפרטי, וכך הקהילה תורמת ונתרמת כי כל אחד יכול לתרום. מלבד תחומי הליבה האלה, קיימים פרויקטים נוספים לפי הצרכים והיכולות של כל מקום וקהילה.
גמלאי שמבקש להצטרף למפעל הגדול הזה, לא ייזרק כך סתם לשטח. הוא יעבור ריאיון, שיבוץ שמתאים לרצונותיו ויכולותיו, ולאחר מכן גם הכשרה מתאימה. "הקמנו מרכז הדרכה להתנדבות שיושב פיזית במתנ"ס ברמת השרון, אבל יש לו שלוחות בכל הארץ. המרכז מקנה ידע וכלים למתנדב לפני שהוא יוצא לדרך", אומרת מנכ"לית התנועה, אורנית דקל. בהמשך המתנדבים משתתפים בימי עיון, והרכזים דואגים למפגשי השתלמות פעם בחודש. לדברי דקל, המתנדבים לא רואים בכך עול, אלא להפך. "זה הדבר הכי מבוקש. הם מאוד שמחים לקבל מסגרת מלווה, תומכת ומעשירה לאורך זמן". בשל"מ, היא מסבירה, רואים את ההתנדבות כמקצוע ולכן התנועה מבקשת לתת למתנדבים את הכלים בצורה הטובה ביותר.
קצה המזלג של התנועה שאנחנו פוגשים היום היא הפעילות בפתח תקווה בתחום החינוך. מי שמרכזת את כלל המתנדבים בעיר היא סופת טורנדו העונה לשם מיכל פיק, שהצטרפה לתנועה לפני 10 שנים. פיק עבדה במערכת הבריאות מגיל 24 ועד פרישתה. היא ריכזה את כל מחוז מרכז של אחת מקופות החולים הגדולות. לפעילותה של של"מ היא נחשפה אחרי צאתה לגמלאות, על ידי מודעה באחד העיתונים. "הגעתי למפגש, מילאתי טפסים, והמנכ"לית שאלה אם אני מוכנה לקחת על עצמי להקים את המערך בעיר". פיק התלבטה והחליטה לבדוק איך מרגישים מתנדבים בתנועה ביחס לפעילות שלהם. היא נסעה למפגש מתנדבים בכפר יונה. "ראיתי שנים עשר אנשים יושבים ומספרים על העשייה שלהם בתוכנית זה"ב בגן. ראיתי את הברק בעיניים של האנשים, זה היה משהו". אז היא החליטה ללכת על זה. כיום פועלים בפתח תקווה 240 מתנדבים. לדבריה, הסוד הוא בצוות מסור שעובד איתה, "הם הדרייב שלי", והיא גם לא מפסיקה להתפעל מהעשייה של המתנדבים. היא מספרת על חנות יד שנייה שפועלת במתנ"ס "כמו חנות בכיכר המדינה", ושלאחרונה אין שבוע שאין בו פדיון של 1,000 שקלים שחוזרים לטובת עשייה בעיקר למען הגיל המבוגר, וגם חוג יצירה שמעבירות גננות לשעבר לנשים מגיל הזהב.
אבל עיקר הפעילות בעיר מתבצעת בבתי הספר ובגנים. איתנו יושבת גניה פרייברגר, שהייתה גננת במשך 35 שנה וכעת מרכזת את אחת מקבוצות המתנדבים של זה"ב בגן. תחתיה פועלים 22 מתנדבים. גם חיה פרינס כאן. היא מרכזת את ההתנדבות בבתי הספר בעיר ותחתיה פועלים כ‑90 מתנדבים, שאותם היא מגייסת ומשבצת. אחרי ההכשרה הראשונית, שתי הרכזות, כשלצדן קבוצות ורכזות נוספות, עורכות מפגש חודשי של המתנדבים. פרייברגר: "המטרה של המפגשים היא כפולה: אחת, לעשות לאנשים טוב, כי יש לנו הרבה אנשים בודדים, יש אלמנות ויש גרושות, יש כאלה שאין להם אף אחד. המטרה השנייה היא באמת להסביר מה לעשות בגן. כגננת לימדתי את המתנדבים איך מספרים סיפור, איך משחקים משחק, מה אפשר לעשות עם הסיפור והמשחק, דיברנו על האינטליגנציות של גארדנר, איך מגיעים לכל ילד עם היכולות שלו ויש גם פעילויות חווייתיות". פרייברגר מצלצלת לפני כל מפגש, ולכבודו היא אופה עוגה ביתית כדי לתת ניחוח של בית. "אנשים באים בשמחה ויש שאומרים: חיכינו לטלפון שלך". פרינס ופרייברגר פוגשות גם מתנדבים חולים, חלקם אלמנים או כאלה שילדיהם גרים רחוק, וההתנדבות מעשירה את עולמם ומספקת להם חברה. עם המתנדבים האלה הן משתדלות לשמור על קשר מיוחד.
פרינס, שפעילה בשל"מ כבר שש שנים, מדגישה גם היא את השייכות. "אנחנו אומרים למתנדב: אתה לא לבד, אתה שייך לתנועת של"מ. אז פעם בחודש-חודשיים אנחנו עושים התכנסות של קפה ומאפה ומביאים הרצאה מעניינת. וחוץ מזה מיכל פיק דואגת לטיולים, הצגות ופינוקים". אחת המתנדבות שנפגוש עוד מעט בבית ספר 'מורשה', תגיד לנו בדיוק את זה: "יש לנו מסגרת נהדרת שמאוד תורמת לנו וזה נפלא. אדם שפורש אין לו מסגרת. המפגשים האלה תורמים ומפרים אותנו, ויש לנו קבוצה נוספת להשתייך אליה".
גשר בין הדורות
פרייברגר ופרינס מספרות כל אחת על הפרויקט שלה. בגן המתנדבים מגיעים, יושבים עם קבוצות קטנות, מספרים סיפור, משחקים משחק או מעבירים פעילות של אור ירוק בגן.
בבית הספר המתנדבים מעבירים שיעורים פרטניים או בקבוצות, מעבירים הרצאות העשרה, ויש גם שני פרויקטים חדשים של משרד החינוך שמוטלים על שכמה של של"מ. האחד הוא 'בלב העניין', שבמסגרתו משוחחים עם ילדי הכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי על סוגיות אקטואליות, ו'קריאה בהנאה' שבמסגרתו ילדי א' ו‑ב' מקבלים שעת סיפור בקבוצות קטנות. את 'קריאה בהנאה' מרכזת ד"ר דבורה מצא, דוקטור לספרות ילדים, שמתנדבת גם היא בתנועה. מצא עסקה בהכשרת מורים במשך 35 שנה ואת המתנדבות שלה היא מכשירה לבחור סיפור, לספר אותו ולהתבונן בו לעומק.
האם לדעתכן לפרויקטים האלה יש השפעה על תדמית המבוגר ואולי אפילו הזקן בעיני הדור הצעיר?
מצא: "אחת המטרות של של"מ בחינוך היא ליצור את הגשר הבין-דורי. אני רואה את זה אצל המתנדבות שלי ושומעת מרכזות ביישובים שיש שינוי ביחס לזקן, לסבא והסבתא שמגיעים לבית הספר. מאוד חשוב לחנך את הצעיר לסובלנות, קשר וקשב. זה שאנחנו מביאים איתנו ערך מוסף זה תורם תרומה עצומה".
פרייברגר: "נוצר קשר חם בין הילדים למתנדבים. הילדים מחכים לסבא וסבתא האלה. הם לא רוצים שהם ילכו. יש להם יותר זמן מאשר לצוות הרגיל. הם נותנים גם חיבוק, ולא נורא אם הם לא העבירו בדיוק את מה שהם היו צריכים".
לשיחה מצטרף שמואל בורקש, שהיה אחראי על החינוך העל-יסודי בחמ"ד וכבר שנתיים מתנדב בתנועה ומרכז את הפעילות בגבעת שמואל. בגבעה מסיימים שנה שנייה עם 40 מתנדבים וצמאים לידיים מתנדבות. לבורקש עצמו יש דעה נחרצת בנושא הקשר בין הילדים לגיל השלישי. "לנו לא היו סבים וסבתות, ואם היו, אז היכולת להידבר איתם הייתה מאוד נמוכה. היום יכולת ההידברות בין ילדים קטנים לאנשים מבוגרים, בני 60 ומעלה, בכלל לא בעייתית. המבוגרים של היום הם אנשים ברוח יותר מוכנה ופתוחה לחיבור עם ילדים. במפגש של המתנדבים עם הילדים שאלת החיבור לא מהווה בעיה, אלא דווקא יתרון. צורת ההתייחסות של המבוגרים לילדים היא יותר אימהית".
מצא מספרת על החשש של המתנדבים כשהם רוצים להיכנס לבית הספר. "מתנדבות שואלות 'איך יתייחסו אליי בבית הספר? אני זקנה. הילדים ירצו לשמוע ממני?'. אז מסתבר שכן, הם רוצים לשמוע. וזה משנה גם את היחס של המבוגר אל הילד. הבקשה לדבר לאט יותר, תיקון השפה המדוברת - זה עובד להפליא".
פיק מספרת על אירוע הוקרה של מתנדבי של"מ, אליו הביאה גן ילדים שהופיע בפניהם עם מתנדבות. "היה נפלא. למחרת באתי לגן והבאתי לכל ילד שי, וגם לצוות. אחד הילדים נעמד בארגז החול ושאל: 'מיכל, כשאהיה גדול גם אני יכול לבוא ולהתנדב אצלך?'".
"רוצה את הספר של סבתא"
בית הספר הממלכתי-דתי 'מורשה' שבשכונת הדר גנים בפתח תקווה מונה לא פחות מ‑1,000 תלמידים.
כשהמנהלת גלית זאגא מסכימה לפתוח בעבורנו את שער בית הספר ואת דלת חדר המורים, היא מסבירה שמדובר במקרה חריג. "אני לא בטוחה שכבית ספר היינו נענים לשיתוף פעולה עם כתבה, אבל העבודה שהתנועה עושה כאן היא כל כך משמעותית, שהרגשנו חוסר הכרת תודה להגיד לא". בבית הספר מתנדבות חמש סבתות בפרויקט 'קריאה בהנאה'. הן באות פעם בשבוע עם ספר שבחרו מתוך רשימה של 150 ספרים, יושבות בכל פעם עם חלק אחר של הכיתה ומקריאות סיפור בכיתות א'. "בגלל שאנחנו בית ספר כל כך גדול", מסבירה המנהלת, "בשביל ילד שעולה לכיתה א' להיכנס לבית הספר זה כמו לעבור ממאחז קטן לעיר הגדולה. מעבר לכל המעטפת שאנחנו בונים, כשמגיעות הסבתות, שחלקן סבתות באמת של חלק מהילדים, הן מביאות את הניחוח וההרגשה של הבית ואת ההרגשה והחוויה של הספר שכל ילד גדל איתו".
שמו של הפרויקט נישא בפי הילדים כמשהו שהם היו רוצים לשמר בבית הספר, והם קוראים לו "הסבתא המספרת". "אין דרך לחבר בין הניחוח של הבית לבית הספר, אלא דווקא מהמקום של סבתא". המחנכות מספרות על הנדבך הלימודי שהפעילות הזאת מוסיפה. הן מספרות שהאוורור הזה מסייע לילדים, בעיקר לאלה שמתקשים לשבת ולהתרכז, להשתחרר מעט מהדרישות של הכיתה. כמו כן, הפרויקט עוזר להם בלימוד הקריאה ורכישת המיומנות בכתיבת טקסט. אחת המחנכות מספרת שהילדים הולכים לספרייה ושואלים את הספר שהסבתא סיפרה להם בשיעור.
חמשת המתנדבות בפרויקט 'קריאה בהנאה' בבית הספר מורשה היו מורות שנים רבות במערכת החינוך. הן מבינות היטב את חוסר הרצון של חברותיהן לגיל להיכנס בחזרה לתוך מסגרת ולהיות מחויבות. לכן, הן מספרות, הן לא נכנסו לפרויקט מיד אחרי הפרישה. קודם הן היו צריכות להרגיש טעמה של חופשה, אבל אחר כך החינוך ואהבת הילדים, שכבר זורמים להן בדם, קראו להן. "מאז שנכנסתי", אומרת אחת מהן, "אני לא מפסיקה להודות למי שלא הרפתה ואמרה לי שוב ושוב שכדאי לי לנסות". "הסבתות המספרות" אומרות שהישיבה עם הילדים היא לא כמו להיכנס לכיתה וללמד. כאן יש להן את הזמן, אין מבחנים ואין שיעורים ויש בעיקר כיף. "בזכות הפרויקט הזה התאהבתי עוד יותר בספרים וזה כיף לא נורמלי. אני מתייעצת עם הנכדים האם כדאי לספר ספר זה או אחר ומה הם חושבים שהמסר. בכיתה הילדים יודעים כמה נכדים יש לי ומה השמות שלהם", אומרת אחת מהן ואחרת מוסיפה: "אני נותנת לילדים ומאוד נתרמת. אני רואה את העיניים שלהם ואת הציפייה שלהם. הקשר איתם הוא כל כך כיפי, שלי נהיה טוב ואני נטענת. אני חוזרת הביתה מלאת אדרנלין".
האחות שחיכתה לחיבוק
בכל חברה אפשר למצוא את האנשים היותר אידיאליסטים, חדורי שליחות, שחושבים על האחר ועל תיקון עולם. אבל כדי להתנדב בתנועת של"מ, מסבירים החברים שיושבים כאן, לא צריך להיות כזה, אלא כל אחד יכול.
מלבד העובדה שהתנועה מתפרשת על פני מגוון תחומים, המתנדבים עצמם נתרמים מאוד מהשייכות לתנועה ומההתנדבות עצמה. פרינס: "אחד המתנדבים אמר לי: כשאני קם בבוקר ליום התנדבות, זה יום שמחה בשבילי. מישהי אמרה לי: יש לי סיבה לקום בבוקר, ועוד מישהי אמרה לי: הם נותנים לי יותר משאני נותנת להם". פרינס מסבירה שהמתנדבים תורמים לילדים, אבל בתמורה מקבלים לא רק סיפוק ומפגש עם הילדים אלא תחושת ערך ומשמעות. אחד המתנדבים סיפר לה שבהיותו צעיר לא היה לו פנאי לילדיו. "היום אני מרגיש שאני סוגר מעגל, המצפון שלי מתחיל להירגע", אמר לה. ודווקא מי שלא מגיע מתחום החינוך, נפגש עם חום אנושי שלא היה רגיל לו. "מישהי שהייתה אחות אמרה לי: אני נפגשת עם ילדים שמחבקים אותי וזה נותן לי מענה רגשי".
לפני שנה וחצי הקימו אורנית דקל וד"ר שלום קליין את 'נאמני של"מ'. הם גייסו אנשים שהגיעו לתפקידים בכירים ולצמתים חשובים במשק במגוון תחומים: פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, מחקר, חינוך וכנסת. בורקש, שנזכר למעלה, הוא אחד מהם. לכל האנשים האלה יש קשרים רבים ותנועת של"מ מבקשת לרתום אותם להרחבת העשייה, להגדלת הפרויקטים ובעיקר להגברת המודעות ולגיוס מתנדבים נוספים. "מישהו התקשר אליי לפני שבועיים בערך, ואמר: קוראים לי מוסה פלד, ראיתי את האתר שלכם ואני רוצה להצטרף לפעילות שלכם", מספר קליין. פלד היה סגן שר החינוך, אבל קליין דווקא רוצה לנצל את העובדה שהוא חבר קיבוץ, ולעשות נפשות לתנועה בתוך הקיבוצים.
את יעקב ויזל, מחמ"ד מחוז חיפה, שאפילו עוד לא פרש לגמלאות, כבר רתם קליין להיות אחראי על הקשר בין של"מ למחמ"דים. ויזל כתב מסמך שיופץ בכנסי התנ"ך של הקיץ, הקורא לגמלאים להתנדב בתוך החמ"ד ולחזק אותו. "למשל כרב גן, שהרבה אנשים רוצים, או חברותות בישיבות תיכוניות. כשמגיע אדם מבוגר שיש לו מטען של תורה, מדבר אל הילדים בגובה העיניים והוא לא בא מטעם הממסד, זה יעשה עבודה. הילדים ייפתחו". אחד החברים, מומחה להתנדבות, כתב מסמך ובו הסביר מדוע ההתנדבות חשובה לבריאותו של המתנדב. "את המסמך הבאנו לארגון הרופאים, כי חשבנו שכדאי שאדם שמגיע לרופא והרופא אומר לו 'אתה צריך לעשות פעילות גופנית', הוא יוסיף שעליו גם להתנדב. אם פעילות התנדבותית מאריכה את תוחלת החיים - אז תגיד לו".
פעולת גיוס המתנדבים איננה פשוטה. למרות שמדובר בתרומה לחברה וגם למתנדב עצמו, ולמרות המעטפת החמה ומגוון אפשרויות הגדול להתנדבות, רכזי והנהלת של"מ מתמודדים עם האתגר הזה לא מעט. כי 12 אלף מתנדבים, כבר אמרנו, זה אולי הרבה, "אבל אנחנו רוצים הרבה הרבה יותר", מסכמת מיכל פיק.