יוחנן דנינו, שסיים לאחרונה את תפקידו כמפכ"ל המשטרה, הוא בוגר הישיבה התיכונית אור עציון.
לפני כמה חודשים ערך דנינו ביקור בישיבה, ובין היתר שוחח עם התלמידים על יושרה ועל מתן דוגמה אישית במשטרה.
"זה אחד הדברים שאני מקפיד בהם מיום כניסתי לתפקיד, וזה ערך שקיבלתי כאן באור עציון. אתה בא עם זה מהבית אבל כאן אתה מתחזק בו", צוטט אז דנינו באתר ערוץ 7, "הדרך שבה כל אחד לוקח את הערכים האלה ומנסה להנחיל לאחרים, זה משהו שקיבלתי כאן מכבוד הרב דרוקמן, מהצוות ומהחברים שהיו איתי".
דנינו אוהב לדבר על ערכים. לעתים הוא משלב גם את המילה נורמות. בימי כהונתו התפוצצו פרשות משטרתיות מביכות בזו אחר זו, ופעם אחר פעם חזר המפקד הבכיר להרצות על נורמות וערכים. "מוכרחים לשמש דוגמה אישית ולייצג ערכים של שקיפות", אמר בטקס הרמת כוסית בפרוס השנה העברית הנוכחית. "הוכחתי בקדנציה שלי שלא אתפשר על נורמות וערכים", אמר לפני כחצי שנה, עם חשיפתו המביכה של עוד קצין הולל. אחרי ימים אחדים חזר ואמר: "מי שלא מתאים לערכי הארגון, מי שדרכנו לא נראית לו ולא מתאימה לו - שיתכבד ויעזוב".
בטקס הכנסת ספר תורה במכללה לשוטרים, לפני כארבעה חודשים, התפייט המפכ"ל: "ספר הספרים, שכולו אומר ערכים ומוסר, יזכיר לנו תמיד את חובתנו לבצע תפקידנו... תוך שאנו חדורים ערכים מסורים ומוסריים". לפני כחודשיים הצהיר שוב: "יש להמשיך את הדרך המאוד ברורה, הערכית והנורמטיבית, שהובלתי במהלך הקדנציה". חודש אחרי, בריאיון פרידה ל'גלובס', סיכם דנינו ברוב מקוריות: "מי שעוקב אחריי לאורך השירות רואה שתמיד הייתי חייל במלחמה בשחיתות, בפשיעה לכל צורותיה. אלה ערכים שאתה מביא מהבית". הפעם, משום מה, הישיבה התיכונית נותרה בחוץ.
במשך שנים מדבר יוחנן דנינו על ערכים, אומר ועושה. למסיבת הפרידה שלו ממשטרת ישראל, על פי כל ההערכות, היה בהחלט ערך גבוה. בשקלים. דנינו, שהעביר ארבע שנות קדנציה שנויה במחלוקת במשטרה שנויה במחלוקת, שפיקד על קצינים מושחתים ובהמיים ועל שוטרים אלימים ובהמיים לא פחות, בחר להיפרד מתפקידו בפסטיבל מתמשך של טקסי פרידה בתוך המשטרה ובערב חגיגי והמוני של פולחן אישיות לקינוח. מסיבת הפרידה בבית שמש, לפי הדיווחים שהגיעו ממנה לתקשורת, הייתה מופת של טעם רע ומגלומניה נטולי מודעות עצמית בסיסית. עצוב ומטריד שבאירוע השתתפו אינספור בכירים, שופטים ושוטרים, פוליטיקאים ופוליטיקאים לעתיד, ללא הבדל דת ומין וללא הפרדת רשויות. מטריד עוד יותר לחשוב שהם נהנו.
לפי רשימת המשתתפים נראה שאם פצצה הייתה נוחתת על האולם – היה נותר במדינה מעמד הפרולטריון בלבד. בכל מקרה, אם מישהו צריך לחגוג את עזיבתו של דנינו, אלה כנראה האנשים שלא הוזמנו, האזרחים הפשוטים שאת כספם בזבזו המארגנים על מופעים ומתנות יקרות תוך התעלמות מוחלטת מרחשי לב הציבור. דנינו זכה אולי בכבוד מדומה ובספר ילדים על שמו, אבל הערכים שבהם התנאה נותרו בחוץ.
תרבות ישראלית בפריז
אי שם מעבר להרי הקוטלרים והאלמגורים, נפוחי התרבות הישראלית ובכייניה, שוכן לו יוצר בשם מאור זגורי.
רבים מכירים אותו מהתיאטרון, אחרים צופים באדיקות ב'זגורי אימפריה', סדרה מצליחה שכתב וביים.
מכיוון שאני חובב תיאטרון קטן מאוד, וגם סדרות ישראליות עוברות לי מתחת לרדאר, הצלחתי לחיות את חיי בלי לשמוע על האיש וכישוריו המגוונים. עד שהגיע 'הומאז''.
מדובר במחזה המספר את סיפורם של אמני 'לה רוש', קבוצת ציירים ופסלים שחיו ויצרו בבניין המפורסם דמוי הכוורת בפריז של תחילת המאה ה‑20. ראשיתה של ההצגה בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, וכעת היא מועלית מחדש בצוותא, הבית של השמאלנים. איזה כיף להם. זגורי רקח בכישרון את כל המרכיבים שעוד עשויים להחזיר לי את האמון בתיאטרון העברי: טקסטים ברמה גבוהה, דמויות היסטוריות מורכבות ומעוררות אמפתיה, פסיפס סיפורים שהופכים לדבר השלם, בימוי יצירתי, וירטואוזי ואנרגטי, שילוב של צחוק ותוגה ופיוטיות ומוזיקה וכוריאוגרפיה, ליהוק כמעט מושלם ומשחק מצוין. נדמה לי שעברנו על הכול.
אזהרה לסיום: במדד הצניעות ע"ש הרב מצפת מקבלת ההצגה ציון בינוני בלבד. לא משהו בוטה, בטח לא משהו שיגרום להורי השחקנים להתעלף בקהל, אבל אחרי הכול אנחנו עוסקים בבוהמה הפריזאית, ולא תמיד עסקו שם בסריגת סוודרים. מכל בחינה אחרת זוהי תרבות ישראלית במיטבה, למרות שהיא עוסקת באמנים אירופיים ולא, למשל, ביאיר גרבוז. למרות? התכוונתי לכתוב בגלל.
בקטנה
אזרחי יוון הצביעו השבוע נגד תוכנית החילוץ של האיחוד האירופי, וכעת מחפשים שם כיצד להציל בכל זאת את הכלכלה היוונית הקורסת. לא שאני מבין גדול בכלכלה, אבל לדעתי אפשר לייעל את העבודה היצרנית ביוון לפחות בחמישים אחוז, אם רק יקצצו את כל השמות היווניים לאורך של שש אותיות לכל היותר. שווה לנסות.