כוחן של מילים

לפני הרבה שנים, כשהייתי בסוף השירות הלאומי, דיברתי עם סבא שלי, היום הוא בן 96 שיבדל לחיים ארוכים, ואמרתי לו "שהיום זה היום האחרון שלי".

אני זוכרת שתגובתו הייתה: "תגידי, היום האחרון שלי בשירות הלאומי" יש משמעות מאוד עצומה למילים.

והמשפט שלו מהדהד בראשי כבר שנים רבות ואני משתדלת להיזהר מאוד במילותיי.

כיום אני מרכזת את קייטנת הגנים של הגרעין התורני, המון התעסקות עם הגננות, סייעות, הורים. אני רואה כיצד למילים יש כוח. איך להגיד להורים שהילד שלהם מפריע למהלך הקייטנה, איך להעיר לסייעת על עבודתה וכדומה.

השבוע התייעצנו עם רופא נוסף לפגיעות מוח כיצד ניתן לעזור לנסיך שלנו. הוא אמר: "אם זאת ההתקדמות שלו מאז הפציעה, אז כנראה שכך המצב יישאר" (לא במילים האלו במדויק).

באותו רגע הכאב מפלח בלב, חותך, דוקר, מכאיב כל כך. הדמיון מתחיל לרוץ קדימה – מה יהיה איתו כשהוא יתבגר, בית ספר, נערות, בחרות. מה יהיה איתו במאה העשרים שלנו? נופלים למחשבות קשות, לייאוש לחוסר אונים, לכעס על מה שקרה לנו, לפחד מהעתיד לבוא עלינו.

אך מדהים כיצד השנתיים שעברו מאז התאונה חישלו אותנו לעבור ממחשבות קשות לאמונה בבורא העולם. הרגשתי כיצד בעודי נופלת ונכנעת לכאב, צץ בראשי האדון הנחמד, האיתן הנחוש, בעל האמונה החזקה ואומר: עם כל מה שהרופא הזה טוען, אני עדיין בטוח ומאמין שאיתן מיכאל יקום ויעמוד על רגליו. אני רואה אותו במצב הזה, אני מדמיינת אותו רץ אלי, מדבר, מביע את דעתו, מגיב למה שקורה סביבו. אשרי שזכיתי להדוף את המחשבות הקשות ולתת מקום לאמונה לחזק אותנו ולעזור לנו לחשוב טוב.

בשבוע שעבר איתן מיכאל עבר טיפול שיניים בהרדמה מלאה, יצא מניתוח של שעתיים חבול וכואב מאוד. התעורר מההרדמה רק לאחר כמעט ארבע שעות של מתח ופחד מה יהיה.

בעלי חזר איתו הביתה, ולא יכולתי שלא לבכות מהמראה שלו. כל כך מסכן, נפוח, לא נקי בפנים, לא מתקשר איתנו, חלש מאוד. הבכי פרץ, לא יכולתי לעצור אותו. כאב לי כל כך לראותו כך. הרגשתי כיצד פוגעים בגופו, כיצד הגוף שלו החלש גם ככה, חסר חיים. הנשמה שלו כלואה בגוף, אני לא יודעת מה לעשות כדי לעזור לנשמה.

ישבתי איתו על הספה, ליטפתי, חיבקתי, ניסיתי להקל על הכאב, ודיברתי, ודיברתי ודיברתי. ספרתי לו כמה אנחנו אוהבים אותו, כיצד נעשה הכל בשבילו, ושכך עושים גם לילדים "רגילים", שקשה להם לקבל טיפול שיניים, שהטיפול היה לטובתו, שעכשיו אולי פחות יכאב לו. (לצערנו איננו יודעים מה כואב לו). שוב כוחן של מילים. מילים מנחמות, מעודדות, מלטפות, מרימות את האדם מהכאב שהוא שרוי בו.

מכיוון שאנחנו בטוחים שאיתן מיכאל מבין הכל, אנחנו מאוד נזהרים במילותינו. משתדלים שהוא לא ישמע אותנו מרחמים  עליו, כואבים את המצב, חוששים מהעתיד. לידו אנחנו מדברים דברים טובים, מלאי תקווה, רצון לקדם אותו. והוא מחייך, מאושר, המילים חודרות לנפשו היגעה ומפיחות חיים. הוא לא יכול לדבר, אנחנו הצינור שלו. אנחנו משתדלים לחזקו ולעודדו.

התחיל החופש הגדול, הילדים איתנו בבית הרבה זמן... ואנחנו צריכים להקפיד על מה שאנחנו מוציאים מהפה. גם אני נופלת באמירות של – די, כבר אין לי כח, תנו לי קצת שקט וכדומה. ומותר לנו. אבל מיד לאחר מכן אני אומרת להם מילים טובות, אתם מקסימים, תודה שאתם נותנים לי לנוח. (גם אם זה הי בערך חמש דקות) המילים מכתיבות את האווירה בבית, אם זה אווירה של עצבים, כעס, מתח או שלווה ונחת. זה בידיים שלנו ובעיקר של האימהות. אנחנו מודל לחיקוי וצריך לזכור זאת כל הזמן.

השבוע הבאתי את איתן מיכאל לחוג חיות בגן של שילת. היא כל הזמן ביקשה מהמדריכה להביא את הכלוב של הארנבות לאיתן מיכאל כדי שילטף אותם, ולבסוף היא "דרשה" מהמדריכה שתשים חותמת של חיה גם על היד גם של איתן מיכאל. הרגשתי כיצד היא "מחקה" אותי, כיצד היא דואגת לאח שלה כי זה השדר שהיא מקבלת בבית- שאיתן מיכאל ילד ככל הילדים, והוא אתנו בכל מקום ובכל מצב. ב"ה שזה מה שהיא קולטת וגם מיישמת. ושהיא בעלת מידות לחשוב עליו בכל מצב.

אנחנו כל הזמן אומרים לילדנו שבזכותם איתן מיכאל יבריא, בזכות היחס שלהם אליו, בזכות המילים שה מדברים איתו, משחקים, צוחקים, משתוללים. רק כך הוא ישתקם ויקום על רגליו.

תמיד הוא נוכח בבית, ואנחנו מפנים את תשומת לבם אליו שידברו אתו תמיד, יספרו לו סיפורים, יאמרו לו כמה הם אוהבים אותם. ובעזרת השם נזכה לראותו בריא ואיתן. 

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.