ילד
ילדThinkstock

זה היה בערך כמה חודשים אחרי שנודע לי מה זה טיפקס. הייתי בסך הכול בכיתה א', ההיכרות שלי עם מרכיביו של הקלמר הייתה די בסיסית, ובקושי ידעתי למה הטיפקס משמש.

יום אחד, התלמיד המופרע ביותר בכיתה יצר שלולית של טיפקס בחצר בית הספר ותוך כמה שניות מצאתי את עצמי בתוכה. את מה שקרה אחרי אותו רגע משפיל אני כבר לא זוכר, למעט העובדה שאמא שלי הגיעה לבית הספר להחליף לי בגדים (רגע מביך כשלעצמו), אבל יש לי זיכרון עמום שהסיפור בכלל לא הפתיע אותי. ככה זה, אני ילד בודד ולא-חברותי, טבעי שדברים כאלה יקרו לי.

זאת התדמית שליוותה אותי במשך שנים, לא זוכר עד מתי. אפילו היום, כשאני מגיע למילואים, באיזשהו מקום אני רואה את עצמי כ"חנון" שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלו. מכיתה א' לא ציפיתי לשום דבר אחר, לא הופתעתי כשהורידו לי את המכנסיים בכיתה לפני כולם, לא זִעזע אותי לראות את כל הכיתה עולה עליי מכות, והבלגתי גם כשזרקו אותי לבור ביטחון. זה כאב, זה הציק, אבל לא חשבתי שיש משהו שאפשר לעשות עם זה.אפילו היום, כשאני מגיע למילואים, באיזשהו מקום אני רואה את עצמי כ"חנון" שאף אחד לא רוצה להיות חבר שלו.

לשלושת האנשים שדיברתי אִתם במסגרת הכתבה אין סיפור מיוחד כל כך. הם היו דחויים חברתית כמוני וכמו אינספור ילדים אחרים, והתעללויות כמו שהם עברו יכולות להתרחש גם בבית הספר שלכם. אבל יש דבר אחד שאפשר להגיד עליהם: הם הצליחו להשתנות. אם לי היה ברור שנגזר עליי ליפול לתוך שלולית הטיפקס, השלושה הללו לא השלימו עם "גורלם", והיום הם אנשים דומיננטיים בסביבה שלהם. אנשים חיים, זורמים, שמחים, חברתיים, יחסי האנוש שלהם מצוינים. השאלה הגדולה היא: איך עושים את זה?

פיזיותרפיה והחלטה אמיצה

אם תפגשו את גבריאל (שם בדוי. אין לו בעיה להזדהות ולספר על עצמו, אבל כשאתה במודיעין ביחידה 8200 זה לא כל כך פשוט), סביר שלא תחשבו שהוא מתאים להיות מרואיין לכתבה הזאת. היום הוא סחבק, זורם, פתוח, וחוץ מזה הוא קצין ומשרת בתכנית 'שחקים', מה שאומר שמדובר בבחור רציני. אני תופס אותו לשיחה באמצע על-האש שאִרגן לחבר'ה; נתון לא מעניין במיוחד, אבל לפני עשר שנים הוא היה בלתי אפשרי. לגבריאל לא היו חבר'ה שאפשר לעשות אִתם על-האש, ובטח שלא עלה על דעתו לארגן מפגש חברתי.

"בבית הספר היסודי הייתי דחוי", הוא מספר, "עשו עליי חרם, לא רצו לשחק אתי כדורגל. היו חבורות בכיתה ולא הייתי חבר באף אחת מהן. אני זוכר פעם אחת שחזרתי הביתה וסיפרתי בהתלהבות שיש לי חבר".

מה שמפתיע במקרה של גבריאל הוא שלא מדובר בסיפור הקלאסי, על הילד הנמוך, מרכיב המשקפיים, שכולם נהנים לדפוק לו מכות בידיעה ברורה שהוא לא יחזיר. אצל גבריאל המצב היה בדיוק הפוך. "כל הזמן הייתי מחפש למי להרביץ, בלי סיבה. הרגשתי צורך כזה, להראות שאני הכי חזק. לכן כולם התרחקו ממני, כל בית הספר היה נגדי. המורים היו מעיפים אותי ולמחרת הייתי חוזר לבית הספר עם פלסטרים וממשיך ללכת מכות עם כולם".

איך זה השתנה?

"בערך בכיתה ה', במשך תקופה של חצי שנה או שנה היו לי מפגשים עם פיזיותרפיסט שעשה לי טיפול ברפלקסיות. זה הרגיע אותי. במקביל גם החלטתי שנמאס לי להיות הילד הדחוי. אמרתי לעצמי שלא משנה מה, מעכשיו אני לא אותו אדם שהם מכירים. החלטתי גם שמעכשיו אני אהיה היוזם, לא אחכה שיהיה משהו ויקראו לי אלא איזום דברים בעצמי. כך הפכתי מהאחד שלא קוראים לו לילד שמארגן".החלטתי גם שמעכשיו אני אהיה היוזם, לא אחכה שיהיה משהו ויקראו לי אלא איזום דברים בעצמי. כך הפכתי מהאחד שלא קוראים לו לילד שמארגן

איזה מין טיפול עברת?

"זה היה טיפול פיזי שעוזר להשתלט על הדחף לתת מכות, אבל הוא הגיע יחד עם ההחלטה שלי. אמא שלי תמיד אמרה לי שהדבר הכי חשוב שיש לאדם הוא השם שלו. אנשים יזכרו אותך כאלים, וזה לא ישתנה אם לא תשנה את זה בעצמך. זה דחף אותי להשתדל לצאת מהתדמית שלי".

כמה זמן ארך כל התהליך?

"הוא התחיל בסוף ה', והמשיך עד כיתה ח'. בזכות הטיפול הפסקתי להרביץ, וגם התחלתי לשבת בשיעורים ולהיות מרוכז. השינוי היה של 180 מעלות, אבל הוא עדיין היה ביני לבין עצמי. השינוי מול החברים ארך זמן רב יותר. לא פשוט לשנות סטיגמה, אי אפשר לבוא ולומר 'השתניתי', חובת ההוכחה מוטלת עליך. אתה צריך להשקיע ולהיות באמת חבר".

בחטיבת הביניים נשאר גבריאל באותו מוסד עם אותם החברים. בכיתה ט' הוא הגיע לישיבה התיכונית, ושם החל לפרוח באמת. "הייתה לי הזדמנות לפתוח דף חדש, ובתיכון המעמד החברתי מתבסס גם על טיולים, טרמפים ומעיינות, ובדברים האלה הייתי טוב. אוטומטית הם העניקו לי מעמד".

איך אתה מסתכל היום על התקופה ההיא?

"היום אני יודע לומר שהיא עיצבה אותי, יש לי מודעות עצומה לחלשים בחברה. היה מישהו שחשבו לא להזמין אותו לעל-האש הערב, ושכנעתי את כולם שאין דבר כזה. התכונה הזאת מוטבעת בי עד היום".

הילד המציק הפך לחברותא

הסיפור של רונן (גם שמו בדוי) מוכר ודאי לכולכם. רונן היה הילד הגאון. זה שההורים מתגאים בו, המורים מסמנים אותו כיורשו של איינשטיין והתלמידים עושים לו את המוות. זה פחות או יותר מה שעבר על רונן, אבל הוא נתן לדברים לעבור לידו. לפחות בתחילת הדרך.

"הייתי ילד מופנם, שקט, על כל המשתמע מכך", הוא מספר. "לא הציקו לי, משום שהמצב שלי אפילו לא הגיע לרמה הזאת; פשוט לא הייתי במחיצתם של כל השאר, ולא הייתה להם הזדמנות לעשות לי משהו. היו מקרים ספציפיים של התנכלויות והערות מעליבות, אבל הם לא הטרידו אותי ממש, לא גרמו לי לחששות ללכת לבית הספר. הם פשוט לא היו נעימים".

רונן עבר בין בתי ספר יסודיים שונים, לא בגלל הבעיה החברתית אלא מכורח מעברי דירה של המשפחה. על כל פנים, המעברים לא עזרו לו לפתוח דף חדש. "החלפתי שלושה בתי ספר, ובכל אחד מהם היו לי שניים-שלושה חברים".

איך התמודדת?

"לא הרגשתי חסך. את שעות הפנאי, הזמן שבו מבלים עם החברים, מילאתי בעיסוקים אחרים כמו לימוד פסנתר אינטנסיבי, והחֶברה לא חסְרה לי".

המופנמות של רונן לוותה באינטליגנציה גבוהה, ופעם בשבוע הוא היה הולך לבית ספר למחוננים. "שם היו הרבה אנשים מהסוג שלי", הוא אומר, "ולכן המצב שם היה אחר. שם יכולתי להיפתח, להיות חברותי יותר, אבל זה היה נקודתי. רק שם".

השינוי הרציני התחולל בישיבה התיכונית. עצם המעבר לישיבה לא גרם שינוי משמעותי, "עדיין הייתי מופנם, אבל אחרת. זה היה מקום עם הרבה אנשים כמוני, כאלה שהולכים למסגרות של מחוננים, וחלק גדול מהם חווה את מה שעברתי. אבל אני לא חושב שעברתי שינוי בתקופה הזאת". רק בכיתה י"א, בתחילת השנה, התחילה המהפכה.

"הר"מ הושיב אותנו לשיחה בתחילת השנה ואמר לנו אמירה חותכת: תסתכלו ימינה, תסתכלו שמאלה, אלה החברים שלכם. הוא אמר לנו איך מחזור אמור להראות בעיניו, ושהוא יפעל כדי שנהיה קבוצה מגובשת לכל דבר. זה נעשה מתוך ידיעה שרבים מאתנו לא נמצאים במקום הזה. 'אנשים שניחנו באינטלקט גבוה מתאפיינים בכישורי חיים נמוכים', הוא אמר לנו. אגב, אני לא חושב שזה נכון – המצב של אנשים כאלה הוא בדרך כלל קיצוני, או כישורים נמוכים או כישורים גבוהים מאוד".

וזה עבד?

"זה גרם לי לשינוי קיצוני. פיתחתי כישורים חברתיים, משכתי תשומת לב, יצרתי קשרים. בשמינית כבר הייתי טיפוס בולט בישיבה, אחד שמדבר עם כולם, יושב עם החמשושים והשישיסטים בפנימיות עד 12 בלילה. עד היום זה קורה כשאני מגיע לשם לביקור".

איך זה פעל? כריזמה של הר"מ, ומשם הכול רץ אוטומטית?

"ממש לא, ועובדה שלא כולם עברו את התהליך שעברתי. השינוי הגיע מרצון אישי שלי. ממש לא באופן אוטומטי. חוץ מזה, אני בחרתי לפתח קשרים דווקא עם מחזורים נמוכים יותר, כשבדרך כלל המחזורים של אותו ר"מ מגובשים בתוך עצמם אבל סגורים כלפי שאר הישיבה. החלטתי לקחת את המודעות החברתית צעד אחד קדימה, ויצרתי קשרים עם החמשושים. במובן מסוים זה אפילו נוח יותר, משום שאלה אנשים שלא מכירים אותך ואפשר לפתוח לצדם דף חדש".

רונן נמצא היום בישיבת הסדר. דמות דומיננטית פחות משהיה בישיבה התיכונית, אבל עדיין בעל קשרים חברתיים לא רעים בכלל, כמו כל אחד אחר. באופן מפתיע, החברותא שלו בישיבה הוא אחד מהילדים שהתנכלו לו ביסודי. "לא דיברנו על זה מעולם, ואני מתלבט אם יש עניין לדבר על זה. כנראה מובן לשנינו שהיינו צעירים וטיפשים, ברור שההתנהגות שלו אז לא מאפיינת את מי שהוא היום, וגם אני לא מי שהייתי בעבר".

התנצלות אחרי 15 שנה

הסיפור השלישי, אולי הכואב מכולם, שייך דווקא לדמות שמן הסתם מוכרת לרובכם. הרב יוני לביא, רב אולפנת 'צביה' בני-ברק ומהאנשים שהמציאו את 'חברים מקשיבים', היה גם הוא ילד דחוי. לא סתם דחוי, הוא היה הדחוי האולטימטיבי. נמוך, סובל מגמגום, "חנון", אחד שהירידות עליו נשלפות מהפה אוטומטית. האיש שהיום מקבל פניות מכמויות של בני נוער, לא זכה אז להתייחסות משום ילד בסביבה שלו.

"בכיתה ג' הייתי ילד בולט. למדתי בבית ספר רגיל, אבל הייתי מחונן ויום בשבוע הלכתי ללמוד בבית הספר למחוננים. לצערי, מי שהיה לפני כן החבר הכי טוב שלי התחיל להתרחק ממני, הוא סחף אחריו הרבה ילדים אחרים, עד שנוצרה חבורה שהייתה נגדי. נידו אותי, עשו עליי חרם, רק שני ילדים בכיתה היו חברים שלי. עברתי סדרה של הצקות, פגיעות, איומים, קריאה בשמות גנאי. עברתי שנה לא נעימה, הייתי מסיים את הלימודים ורץ מהר הביתה".לצערי, מי שהיה לפני כן החבר הכי טוב שלי התחיל להתרחק ממני, הוא סחף אחריו הרבה ילדים אחרים, עד שנוצרה חבורה שהייתה נגדי. נידו אותי, עשו עליי חרם, רק שני ילדים בכיתה היו חברים שלי.

הייתה סיבה רשמית לפגיעות האלו?

"אני חושב שההצטיינות שלי בלימודים גרמה לקנאה שלהם, אבל הצחוק היה על נקודות התורפה, כמו הגובה והגמגום. בסוף השנה הגעתי למסקנה שאני לא רוצה ולא יכול להישאר שם יותר, ועברתי לבית ספר אחר, על אף המחיר הכרוך במעבר. עם השנים, כמעט כולם קלטו שהם לא היו בסדר ובאו לבקש סליחה. חלקם אפילו אחרי 15 שנה. ניגש אליי פעם מישהו בשבת אחרי הצהריים, בחור מגודל, עם דמעות בעיניים, ואמר שמה שהם עשו לי עדיין יושב לו על הלב. בסופו של דבר כולם ביקשו סליחה, חוץ מאותו אחד שהתחיל את כל הסיפור הזה. הוא פשוט נעלם".

במקרה של הרב יוני לביא, המעבר לבית ספר אחר עשה את שלו. הוא הצליח לבנות לעצמו תדמית חדשה. אולם התקופה הקשה לא נשכחה מזיכרונו והיום הוא עוזר לנערים במצב דומה להתמודד עם הקושי.

"פיתחתי רגישות לסבל של אחרים, אני שם לב אם יש מישהו שמתנכלים אליו, שנמצא יותר בצד. גם כתבתי על זה הרבה. דברים שכתבתי כמו 'סודו של אח' מבוססים על מקרים שקרו. אלפים קראו את הסיפור, והוא נגע בהם, כי אין מי שאינו מכיר את התופעה, מהצד הפוגע או מהצד הנפגע. הוא מאיר להרבה אנשים את העיניים, כי הרבה פעמים ההתנהגות הזו לא נובעת מאכזריות, אלא אנשים פועלים בלי לחשוב, נגררים. משום שחוויתי את זה נדלקות לי מהר מאוד הנורות האדומות כשאני רואה משהו דומה, ואני חייב לעשות משהו.

"אגב, יכול להיות מישהו שבתחום מסוים יהיה ילד כאפות, ובתחום אחר ייתן את הכאפות לאחרים, כדי להציל את הכבוד שלו. זה מפתיע - אדם שיודע כמה זה נורא, איך הוא יכול לעשות זאת לאחרים? אבל לפעמים הפסיכולוגיה עובדת כך, לא כולם מגיעים למסקנה שהם צריכים לעזור עכשיו לאחרים. הרבה מאוד מההורים המכים היו בעבר ילדים מוכים".

מה אתה ממליץ למי שנמצא בצד הנפגע?

"קודם כול, אסור להשלים עם המצב. צריך להאמין שיש אפשרות להשתנות. מה שקרה בסיפור שלי - מעבר בית ספר - הוא ברירה אחרונה; במרבית המקרים לא צריך להגיע לזה, אפשר לעשות שינוי באותה מסגרת. דבר שני: לא להיות לבד. תמיד יש למי לפנות. אם אין מישהו בכיתה שיכול לעזור, אז מישהו מבית הספר או מהסניף. תמיד יש כתובת. דבר שלישי: כולם צריכים לגלות אחריות, לא רק הנער שנפגע. המורה, המדריך, ההורים, זו אחריות של כולנו, של החֶברה".

לפעמים חוסר היכולת להשתנות נובע מכך שאנחנו מאמינים למה שאומרים לנו. אם כולם יורדים עליי – יש סיבה, לא?

"אומרים את זה גם על האנטישמיות, אלפיים שנה אמרו שאנחנו נצלנים וגזלנים עד שהתחלנו לחשוב ככה על עצמנו. אדם צריך להתחזק, להתגבר, לחפש את הטוב שבו ולהעצים אותו. מי שלא מוצא, שימצא אנשים שאוהבים אותו וישאל אותם".כל מה שאדם עובר, לטוב ולרע, מחולל בו משהו. אצלי היא פיתחה רגישות לזולת, יכולת לא לשפוט אנשים לפי חיסרון חיצוני אלא לראות את מכלול האישיות

במבט לאחור, מה התקופה ההיא בנתה בך?

"כל מה שאדם עובר, לטוב ולרע, מחולל בו משהו. אצלי היא פיתחה רגישות לזולת, יכולת לא לשפוט אנשים לפי חיסרון חיצוני אלא לראות את מכלול האישיות. אנחנו נבנים מדברים טובים, אבל מהדברים הרעים – כשאנחנו קולטים אותם בצורה הנכונה – אנחנו מקבלים הרבה יותר. אך זה לא ממעיט כהוא-זה את הצורך להילחם בתופעה".

אני מנסה לחזור אחורה לימי היסודי, ולא רואה את עצמי יוצר שינוי דרסטי כזה. איך יכולתי לחולל מהפכה כזאת לבד, בכוחות עצמי? מצד שני – כשאתה לבד בעולם, בלי מישהו שמבין אותך, אתה יודע שאי אפשר לסמוך על אחרים. וכשאתה נשאר עם עצמך, לא סומך על אף אחד, נותר לך רק להאמין בכוחות הגדולים של עצמך. אם יש אנשים שעושים את זה, גם אני יכול.

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער ''עולם קטן''