להרגיש חסר

יום שישי, בית העלמין כמעט ריק מאדם ומניין מצומצם הולך ומתכנס מסביב לקברה. האזכרה מתחילה, סיפור טרגי. כולם נזכרים - היא מתה באמצע הלידה של בנה בכורה, התינוק נולד בריא אך היא לא שרדה.

כעת כבר עברו 24 שנים - קוראים את פרקי התהילים והבן אומר קדיש. לפני שהציבור התפזר - נשמעת זעקה, "איך אתה לא מתבייש, אומר את הקדיש בקול כזה יבש ללא צער ודמעה, אתה יודע בכלל מי זאת היתה אמא שלך שמסרה את נפשה ומתה בלידתך?" זועק הדוד הקשיש.

שקט מבוכה, הבן מרים את עיניו שאט אט מתמלאות בדמעות ואומר: "אתה צודק, אבל ממש קשה להצטער על משהו שלעולם לא פגשת".

עוברת לה עוד שנה, שוב אנו נכנסים לימי בין המצרים. גם אנו נדרשים כעת להתאבל ולהצטער על דבר שלא פגשנו ולא הכרנו מעולם. על חורבן בית הבחירה שאולי אנו שומעים עליו כמעט כל יום ושעה, אבל כל עוד שלא זכינו לראות כהן יוצא מהעזרה ואת עשן התמיד עולה מהמערכה קשה באמת להצליח להרגיש חיסרון על משהו שגם סב סבך לא פגש. 

בשולחן ערוך ישנם מספר סעיפים המבררים את הלכות ימי בין המצרים. אנו פוגשים איסורים שהולכים ומתרבים ככל שמתקרבים לתשעה באב, שמטרתם היא שנצליח להרגיש חסרים להרגיש שהמצב טוב ונעים. מגיעים ימי בין המצרים ומסבירים לנו שהעוצמה הגדולה זה להצליח להרגיש תמיד שמשהו חסר בחיי היחיד והחברה.

משימה זו הפוכה כמעט לחלוטין משגרת חיינו. ביום יום אנו עוסקים באופן תמידי בניסיון להשלים כל הרגשת חיסרון. החיסרון נתפס, ובצדק, כדבר שלילי שצריך להשלים אותו ובמהרה.

כאן מגיעה התורה ועושה בדיוק את הפעולה ההפוכה. התורה מבקשת שנצליח להרגיש חסרים והכל מתוך הבנה שרק האדם החסר ידאג ליצור את ההשלמה, ממש כדבריו של הרבי מקוצק שאין יותר שלם מלב שבור.

כאשר רבי עקיבא וחכמים רואים את השועל היוצא מבית קודשי הקודשים - רבי עקיבא צוחק וחכמים בוכים. רבו המפרשים המבקשים להסביר את הצחוק של רבי עקיבא, וכעת אנו מבינים שרבי עקיבא יכול לצחוק בזכות זה שחכמים בוכים.

רק כאשר רבי עקיבא רואה שיש אנשים  שמרגישים חסרים הוא יכול להיות רגוע, כי הוא יודע שרק אנשים חסרים יעשו הכל ע"מ להשלים את המצוקה - כאדם צמא ההולך במדבר יגייסו כוחות להגיע לבאר המים ולהרוות את הצמא.

לפני תקופה חיתנתי זוג שסרב לשבור את הכוס מתחת לחופה, הם טענו שביום הגדול של החתונה אין מקום לשום זיכרון של צער, חיסרון או מצוקה ובערב המיוחד צריכה להיות רק חגיגה גדולה. דעה זו שלכאורה נשמעת לגיטימית לחלוטין טומנת בתוכה סכנה גדולה ליחיד ולחברה. אדם שלא מצליח להרגיש כי המציאות חסרה, יכול להגיע לשפל מוסרי וערכי שאולי ממנו אין דרך חזרה.

בימים שבהם אנו נמצאים ניתן להבין שהרגשת החיסרון היא דווקא נקודת כוח ועוצמה המעידה על גדולתה של החברה. חברה שמצליחה להרגיש חסרה על דבר שעוד לא קיים בחיינו אבל יודעת שעוד לא הגענו למנוחה ולנחלה. יש אנשים שמתגעגעים למשהו שקרה פעם - בימי בין המצרים אנו מבקשים להתרומם למדרגה חדשה ולהתגעגע למשהו שצריך לקרות.

הכותב הינו סמזכ"ל חינוך והדרכה בתנועת בני עקיבא