התחלה: לפני 28 שנים. נולדה וגדלה ביישוב נצר חזני שבגוש קטיף, "שלושה דורות בגוש", למשפחה של שבעה אחים ואחיות, "אני החמישית".
אבא: בנימין יפת (67), חקלאי. בגוש קטיף גידל את כל סוגי התבלינים. "כיום מגדל נכדים. לצערי, לא הצליח לחזור למעגל העבודה".
אמא: רחל יפת (66), מקדישה כיום את עיקר זמנה להפעלת גמ"ח גדול של ציוד לאירועים ושמחות על שם הבן איתמר שנרצח בפיגוע. "אמא משקיעה שם שעות. אין כמוה".
ילדות בגוש: "לא באמת אפשר להסביר מה היה שם. זוכרת משהו מאוד פשוט, תמים, שלם. היו לי שם שנים קסומות. הדיונות, הנוף, הים, החברים, המרחבים. הלוואי שהייתי יכולה להעניק רבע מזה לילדים שלי".
אינתיפאדה: הייתה בת 14 כשפרצה האינתיפאדה השנייה. "למרות שחיינו בטרור יומיומי קיומי, היה לנו ברור שזה הבית שלנו. כל יום קמנו לפצמ"רים, מחבלים, בקת"בים. מוזר להגיד, אבל לא פחדנו".
זהירות פצמ"ר: "היינו הולכים לשחק כדורסל במגרש וברקע שומעים מין שריקה כזו של יציאות מטנק, פצמ"ר או גראד. לפי הצליל ידענו במה מדובר. כל הסיטואציה הזאת נורא הצחיקה אותי. כנראה שזו הייתה דרך ההתמודדות שלנו".
איתמר הי"ד: האח, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים, למד בישיבת ימית בנוה דקלים. "היה ממש לפני גיוס. בחור גבוה, מרשים ובאותה נשימה מאוד עניו, שקט, עבד על המידות ולא ויתר לעצמו. איתמר היה מלא חיים, ספורטאי מצטיין, אהב את הים ואת הגלים והיה גולש המון".
הרצח: איתמר נסע עם חבריו לכפר דרום כדי לעזור בחיזוק הגדרות. בדרכו לשם נורה למוות על ידי מחבל שהסתתר בצדי הכביש. "המחבל ירה כדור בודד שפגע לו בגזע המוח. ארבע שעות של מאבק על החיים תמו כשהוכרז שהלך לעולמו". בן 19 היה במותו.
לא באדמת הגוש: האח נטמן בבית העלמין במושב קדימה, ולא בגוש. "זו הייתה החלטה של אבא, שהבהיר מיד שזה לא נתון למשא ומתן. בהתחלה נורא התקוממנו, כי איתמר היה ילד של חולות וים".
אנחנו קמים: האב נימק את ההחלטה במסר של התחזקות. "הוא לא רצה שנעבור כל יום ליד בית העלמין בגוש וניכנס אליו בכל הזדמנות. היה לו חשוב שנדע שאנחנו קמים מהשכול וממשיכים קדימה. החלטה מאוד אמיצה ומאמינה". בדיעבד, נחסכה מהמשפחה עוגמת הנפש של העברת הקבר בגירוש, והפצע שייפתח מחדש.
זוכרים: "אצל כל האחים יש בבית תמונה של איתמר, וגם דור הנכדים שומעים מי הוא היה ומה אפשר לקחת מדרכו. לפעמים יוצא לנו לשבת כל האחים ולהתגעגע אליו יחד".
תוכנית ההתנתקות: כשהחלו דיבורים על אפשרות של גירוש מהבית נרתמה מיד למאבק. "לא יכולתי להמשיך בחיים כאילו כלום. בכיתה י"א, בשיא הבגרויות, עזבתי את הלימודים. הרגשתי שאני חייבת להילחם על הבית".
מצטרפת למאבק: לראשונה מצאה את עצמה לוקחת חלק בפאנל בתוכנית אקטואליה בערוץ 10. "דן מרגלית הנחה, והיו שם אנשי צבא ופוליטיקאים שמבוגרים ממני בעשרות שנים. כל הדרך לאולפן התפללתי בדמעות שהקב"ה יכניס לי את המילים הנכונות לפה".
בתקשורת: קפצה למים התקשורתיים ומאז השתתפה באינסוף ראיונות רדיו וטלוויזיה בתוכניות בוקר, בתוכניות אקטואליה בערוצים השונים, באתרי אינטרנט, בראיונות בעיתונות הכתובה ובוועדות הכנסת. "זה היה מאוד אינטנסיבי. רצתי מדבר לדבר. באותה תקופה ירדתי 15 ק"ג, אבל האמנתי שזה קול שחייב להישמע".
הגירוש: ביום העקירה התבקשה על ידי ערוץ 10 לתעד את הגירוש מביתה אך סירבה בתוקף. "אמרתי: יש גבול לכל דבר. רציתי להיות נוכחת ביום הזה ולא רק כצופה מהצד".
החיילים באים: אחד הרגעים הקשים היה כשבבוקר כיתרו חיילים את ביתה. "הם התייצבו אחד ליד השני במדים שחורים, עם ידיים שלובות ופנים חתומות. היו שם איזה מאה חיילים. המראה הזה פגע בי, שבר אותי ממש. צעקתי לעברם: 'איפה הייתם כשאיתמר נרצח?'. רגע של השפלה לאומית גדולה".
למה: אחד הקשיים בהתמודדות עם הגירוש הייתה המחשבה שהאח איתמר הי"ד נרצח לשווא. "בשנים שגרנו שם הקרבנו קורבנות למען עם ישראל וארץ ישראל, ופתאום יוצאים ולמוות כבר אין משמעות. זה גמר אותי".
נשארים ביחד: "גירוש מהבית זה סוג של מוות". בבוקר הגירוש האב בנימין כינס את המשפחה על הדשא מתחת לעץ ואמר: "אנחנו אנשים מאמינים וממשיכים מכאן הלאה ביחד". "היה לנו ברור שזה הדבר היחיד שיחזיק אותנו".
הומלסים: מאז הגירוש עברו שנה של מעברים מבית הארחה בחיספין לקיבוץ חפץ חיים ומשם לקראווילות בעין צורים. "עברנו מסכת הישרדות ארוכה וקשה. לגמרי הומלסים. כל אחד ניסה להחזיק את הראש מעל המים, לשמור על התא הגרעיני שלו".
הבריחה: לאחר שנת השירות טסה למשפחה יהודית במיאמי. "הייתי חייבת לברוח מכאן, להירגע ולהתנתק מהכול. נסעתי לחצי השני של העולם, כדי להסתכל על התמונה ממקום אחר. לעבד את האבל". נשארה שם במשך שנה. "עברתי תהליך ריפוי". במקביל, גייסה כספים ברחבי ארצות הברית לקהילה.
החצי השני: לאחר שחזרה מחו"ל נישאה בגיל 21 לשוהם בלוך משילֹה, נגר במקצועו. "היינו חברים בזמן המאבק ונפרדנו. כשחזרתי לארץ נוצר הקשר מחדש והתחתנו". כזוג צעיר גרו שנתיים בשילה ומשם עברו לנצר חזני, "ליד המשפחה והקהילה".
נצר חזני: במשך שנים התגוררה המשפחה "בקארווילה מתפוררת" בראש צורים. לפני כשנה נכנסו לבית הקבע בנצר חזני. "סוג של סגירת מעגל".
הבית בנצר: לביתה הפרטי נכנסה בקלות יחסית, "אבל כמשפחה לקח לנו זמן להרגיש בבית אצל ההורים, כי בשבילנו הבית של ההורים זה רק שם, בגוש".
השלמה: עשר שנים אחרי, "אני יכולה לומר שהשברים כמעט התאחו. היום אני מרגישה שאני נמצאת במקום חזק יותר, אין לי כבר שאלות. הגעגועים בהחלט קיימים, אבל אין כעס או שנאה".
עקרות: כזוג צעיר חוו אתגר נוסף כשבמשך שנים ארוכות התקשתה להיכנס להיריון. "בדיעבד, כל התהליך שעברנו יחד, של הטיפולים והציפייה לילד, עיצב אותנו כל אחד באופן אישי ואת שנינו כזוג".
האוצר: תאומים בני שלוש, הודיה והראל. "טפו טפו. מקסימים. מתנה ענקית".
משברים: "עברתי שלושה משברים בחיי: רצח אחי איתמר הי"ד, הגירוש מהבית והעקרות. בדיעבד, הם אלו שגם הביאו אותי למקום חזק ובונה".
אימון יהודי: בתקופה הקשה של הטיפולים והרצון להרות עברה תהליך אימון אישי. "האכזבות כל פעם מחדש היו איומות. היה בי משהו חסר וזה תהליך מדהים שהציל את חיי. פתאום הרגשתי שכל הנקודות התחברו וקיבלתי את עצמי מחדש".
מאמנת: לאחר שעברה בעצמה תהליך אימון, היה לה ברור שזה מה שהיא הולכת לעשות. סיימה לימודי אימון אישי ברוח היהדות במכללת 'כוונה' בירושלים, ו"כיום אני מאמנת אישית, מעבירה סדנאות למאותגרי פוריות והרצאות על סיפור חיי ומדברת על צמיחה מתוך משבר".
אם זה לא היה המסלול: לאחר הגירוש, היה נראה שתמשיך במסלול הברור מאליו - תקשורת. היא אכן השלימה תואר בתקשורת במכללת ספיר, אבל בחרה לעסוק דווקא באימון. "הבנתי שהאימון משפיע על אנשים להיות בני אדם טובים יותר ואני רואה בכך שליחות".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: חוזרת מאוחר בלילה מסדנאות והרצאות, "ככה שיש לי תירוץ טוב לקום מהמיטה רק בשבע וחצי". אחר כך תפילה, קפה חזק ומתחילה את היום באימונים, פגישות ושאר מטלות. בערב שוב רצה להרצאות או לסדנאות בכל הארץ.
דיסק ברכב: לרוב מאזינה לאקטואליה ברדיו. "זו אחת השריטות שיש לי מהגירוש", אבל מוזיקה אהובה יכולה להיות על הרצף שבין אסף אבידן לאברהם פריד.
שבת: "יין ואוכל טוב. משפחה וחברים. ספרים ועיתונים".
אוכל: את הפתיחה הרשמית של סוף השבוע עושים בני הזוג בלוך עם ארוחה זוגית קבועה בשישי בצהריים. "עם חלות חמות שרק יצאו מהתנור, בשר עם חומוס ושמן זית".
אחזקת הבית: הלילה שבין יום חמישי לשישי הוא לילה לבן בשבילה. "אני לובשת את הסינר ומתחילה בניקיונות ובבישולים לקראת שבת. בשעה הראשונה מלווה אותי הרב זמיר כהן בשיעור על פרשת שבוע, ובהמשך מוזיקת נשמה עד השעות הקטנות של הלילה. ככה שבאותן שעות קסומות עבודות הבית נראות לי מהנות".
מפחיד: במישור הלאומי "שנשכח מאין באנו ולאן אנחנו הולכים". במישור האישי התשובה ברורה: "מקקים".
דמות מופת: הרב יצחק עראמה הי"ד. "היה רב המושב שלנו בנצר. אני זוכרת את פניו שתמיד האירו לכל אדם. האמת שבו הייתה בלי פשרות, אך באותה נשימה גם מקרבת. הרב היה לנו למשענת ולמורה דרך בכל אותם השנים שזכינו שיוביל אותנו. חסרונו מורגש אצל כולם".
פנאי: ים, ועוד פעם ים. "נהנית מצעידה בבוקר על חוף הים, לשתות בירה בזמן שקיעה עם שוהם בים או פוייקה עם חברים בים".
כשתהיי גדולה: "פתוחה להצעות, אבל זה יהיה משהו שימשיך להעצים אחרים ועל הדרך גם אותי".
rivki@besheva.co.il