גידי מנהל הקייטנה מרכז את כולם במעגל והסקרנות גדולה.
עד עכשיו בכל יום היו פעילויות מיוחדות: בריכה ופארקים, יום עפיפונים ויום בישול.
מראש חודש אב הובטח לנו שבכל יום תהיה פעילות מעניינת שמתאימה לימי בין המצרים.
במשבצת של היום נכתב "ילדים מספרים חורבן", וכולנו סקרנים לדעת מה זה אומר.
כשכולם מתיישבים ושקט של סקרנות משתרר, קם יהודה מהקבוצה של חיים המדריך. הוא מחזיק מחברת חומה וקמוטה וקורא, בהתחלה בקול שקט ובפרצוף מבויש, ואחר כך בקול רם אבל רועד:
"החול רותח והשמש לא מרחמת עלינו. אנחנו הולכים צעד צעד במדבר החם. כשיצאנו מהכפר היינו רבים יותר, רעננים יותר ומלאי תקווה. עכשיו אנחנו רק גוררים רגליים. הפחד משודדים או מהתמעטות המים במימיות מדרבן אותנו להמשיך וללכת. הכול בדרך אל היעד, אל ירושלים של זהב. הידיעה שאנחנו מתקרבים, שאנחנו מגשימים את החלום להגיע לארץ ישראל, מפיחה בי כוחות שמעולם לא חשבתי שיש בי. אז אני הולך. לצדו של אבא, יחד עם אחי ואחותי הקטנה, מתגברים על קשיי הדרך כדי להגשים את החלום".
יהודה משתתק לרגע, מהעיניים שלו נושרת דמעה והוא מדפדף כמה דפים קדימה:
"הגענו לירושלים, העיר שמאז ומתמיד סיפרו לי שאבניה אבני זהב ובמרכזה עומד בית המקדש. במקום זה האדמה שחורה וקשה והאנשים כעסניים. הילדים קוראים לי כושי. כשביקשנו שיביאו אותנו לבית המקדש, העמידו אותנו מול קיר. אבניו גדולות וגובהו מדהים. אנשים לבושי טליתות מתפללים לפניו. אי אפשר לומר שלא נמלאתי ברגשות של כבוד, אבל זה לא היה בית המקדש שאליו חלמנו להגיע. אבא ניסה להבין מדוד שלי מדוע לא נותנים לנו להגיע ולראות את בית הבחירה. הדוד, שהגיע הרבה לפנינו לארץ, הסביר שבית המקדש נחרב לפני שנים. שהקיר הזה, הכותל המערבי, הוא מה שנשאר. אבא הסתכל בו בהלם. אברם, אחי, שאל אם אין יותר בית מקדש. הדמעות החניקו את הגרון. בית המקדש נחרב. לא נעלה היום להודות בבית הבחירה על שזכינו ועלינו לארץ ישראל".
יהודה מתיישב. חבר מניח יד מנחמת על כתפו, אבל יהודה מתנער ממנו. לחייו רטובות מדמעות. אני מביט בו ונדהם לגלות שיש מי שחווה את החורבן בדור שלנו כאילו התרחש עכשיו. לרגע אף אחד לא זז. החדר שקט. נועה, המדריכה של קבוצת הבנות, מעודדת ילדה נמוכה ומנומשת, גם היא מהקייטנה. הילדה אוחזת ספרון בכריכה ורודה וקוראת לאט:
"יש לנו בית חדש. אבל הוא אחר. אין עוד נוף דקלים ולא חולות של זהב. החברות גרות רחוק. האנשים מתאמצים בשבילנו, אבל הם אחרים. כשאני הולכת ברחוב קשה לי שלא לחשוב מי מהאנשים שסביבי היה מאלו שאמרו לסלק אותנו מהבית, להביא טרקטור שיהרוס את החממות. אבא נשאר היום בבית ולא יוצא אל השדות. אני בכלל לא יודעת איפה בעיר הזאת יש שדות שאבא יוכל לגדל".
אחריה נעמד מיקי, ואני מתכווץ במושבי. אני יודע על מה הוא הולך לדבר. בקייטנה אין למיקי חברים. הוא לא עשה שום דבר רע, ואין בו שום בעיה. סתם. לא אוהבים אותו. כשמיקי מדבר על שנאת חינם, מתוך מבוכה אני מסתכל סביבי בחדר. על הקיר כתוב באותיות גדולות "דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו".
לשנה הבאה הייתי רוצה שילדים יקריאו מהיומנים שלהם סיפורי אהבה וגאולה. אמן.