'אוויר בצורת נערה'
חדווה ברגמן
הוצאת כנרת זמורה ביתן
224 עמ'
חדווה ברגמן היא בחורה חרדית מיוסרת. יש לה עבודה כמתכנתת בחברה מצליחה, היא נהנית ממשכורת טובה ומהערכה רבה על כישוריה, אבל היא לא מרוצה. יש משהו אחד שמשחיר את חייה.
במשך השנים האחרונות היא נאלצת להתמודד עם הטייטל הלוא מחמיא "רווקה מבוגרת".
"בקיץ אהיה בת עשרים וחמש", אומרת חדווה, "זה נורא". גם החברה החרדית, שבתוכה חיה חדווה, לא מקלה עליה כלל. כמעט אפשר לשמוע את הגערות המתלוות אליה כצל לכל מקום. היא מנסה ומנסה, הולכת שוב ושוב לאותו לובי של מלון בתקווה להיפגש עם העילוי המושיע, אך זה לא בא. עם התקדמות הגיל היא מרגישה שזמנה הולך ואוזל, ומשווה את עצמה לחברותיה הנשואות בעיניים כלות.
"אין לי מושג למה הם תמיד אומרים לא", מהרהרת חדווה בלבה, "אבל בעצם הם צודקים. עדיף להם לא להיפגש איתי. ממילא לא יצא מזה כלום".
חדווה אינה סתם בחורה רגילה, היא בחורה מיוחדת. היא גאון, כך אומרים לה כולם, ובצדק. היא לא כועסת, היא תמיד שקולה, מחושבת, עושה מה שרוצים ממנה, אבל היא לא מרגישה כלום. לפעמים היא פשוט לא מבינה את העולם החיצוני, הזר, והיא מעדיפה להתכסות מתחת לשמיכה ולהיעלם. חייה לא משתלבים עם זרם החיים בחוץ, והיא מתעטפת בכיסוי שקוף שמגן עליה מפניו.
חדווה חוזרת שוב ושוב, במין צורך כפייתי, על תחושת הדחייה מהסביבה. חברות כמעט אין לה, כל הבחורים שיצאו איתה לא המשיכו מעבר לפגישה שנייה, למעט אחד, ובכלל החיים לא משהו בהרגשה הכללית. תחושת הצורך הנואש שלה בהכרה חוזרת כתעלול היסטורי בכל אחת מתחנות חייה: בגן, בבית הספר, בסמינר ובעבודה. בכל אחת מאלה היא לא מוערכת בשל מה שהיא, אלא בשל עבודתה, יעילותה וחוכמתה.
הקריאה בספר לא מסבה לקורא נחת. כואב לקרוא על חדווה הרגישה והמפוכחת, שנדחית בכל פעם מבחינה חברתית. אין בה את ההתלהבות הנדרשת ליצירת קשרים ואין בה את הקסם האישי שיכול לעורר אצל אחרים רצון להתחבר אליה.
ובכל זאת, יש בה משהו נוגע ללב. היא מצליחה לחדור מבעד לכל האטימות הסובבת אותה ולגלות רגעים של אור ושל הבנה פנימית, ואלו מספקים לה תובנות צלולות ויקרות ערך. המסע שהיא עוברת למציאת זיווג, שנוספת עליו גם הבדידות החברתית, הופך למסע לגילוי הנפש, ותוצרתו המוגמרת מוגשת לקורא כאן כספר ביכורים מיוחד ורגיש.