אדם חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו. לכן הוא לא צריך לבלות הרבה בבית מעצר ולשאת בעונש עוד לפני שהוכחה אשמתו בבית המשפט.
אך בבתי המעצר יושבים בכל שנה עשרות אלפים שאשמתם לא תוכח לעולם, מכיוון שבסופו של דבר לא מוגשים נגדם כתבי אישום. יש גם כמה מאות שדווקא חפותם הוכחה בבית המשפט. ועוד אלפים שעונשם היה קנס, מאסר בפועל או עבודות למען הציבור, אבל למעשה כבר נשאו בעונש מאסר בפועל בלי משפט בבית המעצר.
אך המעצר הוא כורח. הוא נקבע בחוק בשל אילוצים שונים. למשל, כדי לאפשר לחוקרי המשטרה חקירה אפקטיבית ומתמשכת של החשודים בפשע. כדי לא לאפשר לחשודים לשבש את החקירה על ידי השמדת ראיות או הטיית עדים. כדי למנוע מחשודים שעשויים לשאת בתקופות מאסר ממושכות מלהימלט מהארץ. וגם על מנת לעצור עבריינים מועדים מלהמשיך ולפגוע בציבור הרחב.
שיקולי נקמנות ויחסי ציבור לא היו מעולם עילה חוקית למעצר. אך למרות זאת, המשטרה מחזיקה במעצר במשך ימים, שבועות ולעתים אפילו חודשים, חשודים או נאשמים בלי כל הצדקה חוקית. זה קורה כאשר היא מנסה ללחוץ עליהם להודות במיוחס להם, או כשהיא חוששת מביקורת ציבורית אם החשוד ישוחרר טרם משפט. ולפעמים רק בגלל שהחשדות או האישומים הם חמורים. השופטים מצדם מסתפקים פעמים רבות בטענות מעורפלות על מסוכנות, חשש לשיבוש או להימלטות, ומאשרים את המשך המעצר.
שופט בית המשפט העליון יצחק עמית מנה אחד לאחד את האישומים החמורים נגד עו"ד רונאל פישר, בטרם שחרר אותו למעצר בית. פישר הדיח קצין משטרה בכיר ללקיחת שוחד. הוא גרם לפרקליטת מחוז לשעבר לשתף פעולה עם עבריינים, והוציא במרמה מאות אלפי שקלים מקבלנים ומאנשי עסקים. פישר הפך לעציר שהמדינה כולה מדברת בו. ולכן היה נראה לכולם - למשטרה, לשופטים ולציבור - כי מקומו בבית המעצר. כמובן שלצורך הפרוצדורה המשטרה חזרה בבית המשפט על מילות הקסם "מסוכנות", "שיבוש" ו"הימלטות", ושופטי בית המשפט המחוזי בירושלים נענו.
השופט עמית הסכים כי פישר היה מסוכן לציבור, אך הקשה על התביעה: כיצד יוכל פישר להמשיך במעשיו הנלוזים אחרי שרישיונו כעורך דין נשלל, המקור שלו במשטרת ישראל (רפ"ק ערן מלכה) יושב מאחורי סורג ובריח וממתין לגזר דינו, והבכירה לשעבר בפרקליטות, רות דוד (שבאופן מופלא כמעט שלא ישבה במעצר), מוקעת אל עמוד הקלון. וגם אין קבלן או איש עסקים מפוקפק שלא קרא בעיתון כי פישר לא יוכל יותר לסדר שום דבר. התביעה אמנם ניסתה לטעון כי התחכום, הנועזות והשיטתיות שבהן פעל פישר "מקימים את החשש שמא ימצא העורר דרכים חדשות ויצירתיות לפעול שוב, בדרכים ובזירות אחרות", אבל על פי ההיגיון הזה לעולם אי אפשר היה להוכיח חוסר מסוכנות של אדם שפשע.
התביעה ניסתה לטעון כי העבירות המיוחסות לפישר עניינן בשיבוש חקירתם של אחרים, ולכן סביר שהוא ישתמש בהן כדי לשבש את משפטו הקרב. השופט עמית טרח לבדוק מה יוכל פישר עוד לשבש במשפט ולא מצא הרבה. הוא גם זקף לזכותו של הנאשם את העובדה כי לא נטען שלאחר מעצרו הראשון ניסה לשבש את החקירה. ולמרות שאם יורשע, לפישר צפויות שנים בכלא, קבע השופט כי במצבו הנוכחי, אחרי שכל רכושו חולט, משפחתו ומרכז חייו בישראל ושניים מילדיו משרתים בצה"ל, הסיכוי שינסה להימלט נמוך מאוד.
פישר ייכלא כמובן אם תוכח אשמתו. אבל עד אז הוא עדיין חף מפשע.
הפרוטוקולים הקדושים
נזכיר את פרשת הקרקעות של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית ברחביה על רגל אחת. בשנת 2000 חברו שני אנשי עסקים יהודים יחד עם גורמים עלומים בפטריארכיה, ועקצו את מדינת ישראל בעשרות מיליוני שקלים. הפטריארכיה מחזיקה במאות דונמים במרכז ירושלים, שהוחכרו לקרן הקיימת לישראל לתשעים ותשע שנה, ועליהם נבנו מוסדות רבים. אלא שמאה השנים חלפו בסופו של דבר, ובממשלה חששו מתסבוכת פוליטית נפיצה. לכן שמחו שם מאוד כשהגיעו שני אנשי עסקים חרדים והציעו עסקה, שבה יועברו לפטריארכיה עשרים מיליון דולר תמורת תקופת חכירה נוספת. הפעם, לשם הזהירות, ל‑999 שנה.
המדינה העבירה את הכסף לקק"ל, שהעבירה אותן לחברת בת שלה בשם 'המינותא'. משם עבר הכסף לידי עורך הדין יעקב וינרוט, שליווה את העסקה. הוא צעד יום שישי אחד עם שני אנשי העסקים אל מקום מושבו של הפטריארך הגוסס. ושם, בתרגיל עוקץ שטרם התברר די צורכו, הצליחו להטעות את עורך הדין המפורסם, לזייף את חתימתו של הפטירארך, לקבל את הכסף ולהעלים אותו.
מאז מנסה קק"ל להחזיר אליה לפחות חלק מהסכום העצום, ותביעות שונות מנוהלות נגד המעורבים בעסקה. בין השאר נתבעה גם הפטריארכיה עצמה בבית המשפט המחוזי בירושלים על עשרות מליוני שקלים. במסגרת ההליכים המשפטיים הגיעה קק"ל להסכם פשרה עם נציגי הפטריארכיה, שהיה אמור להיות מאושר ב'סינוד הקדוש', הגוף העליון שלה. על פי טענת קק"ל בבית המשפט המחוזי בירושלים, נציגי הפטריארכיה מסרו כי הסינוד אישר את הפשרה, אך לאחר מכן חזרו בהם וביקשו לפתוח את ההסכם מחדש.
השופט משה בר-עם חשב שהדרך הפשוטה ביותר לברר אם הפשרה אכן אושרה היא באמצעות בבחינת הפרוטוקולים של ה'סינוד'. אבל אז ביקשו באי הכוח של הפטריארכיה להטיל חיסיון על הפרוטוקול, ולא לאפשר לאנשי קק"ל או לבית המשפט לעיין בהם. "מפאת הקדושה, ספר הסינוד חשאי לחלוטין, נשמר בכנסייה ואינו זמין או נגיש לאיש מלבד חברי הסינוד והמזכיר הראשי", כתבו אנשי הפטריארכיה לבית המשפט. בהקשר זה הטעימו כי "ספר הסינוד מעולם לא יצא את מתחם הפטריארכיה ופרוטוקול מתוכו מעולם לא פורסם. כך נוהגת הכנסייה האורתודוקסית מאז ומתמיד וכך נוהגת הפטריארכיה של ירושלים כבר למעלה מ‑1,500 שנה. מצב זה מהווה מבחינתם דין מחייב הנשמר מאות בשנים ומנהג כנסייתי מחייב".
השופט ניסה להקשות מדוע אי אפשר להוציא את הפרוטוקולים העוסקים בדיונים בדברים ארציים לחלוטין כמו עסקאות נדל"ן ופשרות משפטיות. הוא נענה כי גם דיונים אלו נחשבים לקדושה לפי האמונה האורתודוקסית בשל רוח הקודש המשתתפת בה. והכול נכתב בקליגרפיה מיוחדת בלשון יוונית עתיקה.
בחקירת מזכיר הסינוד התברר כי רישום הפרוטוקולים הוא תהליך מורכב. על פי עדותו, הוא מתקצר את הישיבות ביוונית מודרנית בכתב ידו על טיוטות נייר פשוטות. את התקציר הוא מביא להערות הסינוד ולאישורו, ורק לאחר מכן הפרוטוקולים מתורגמים ליוונית עתיקה ונכתבים אחר כבוד בספר הסינוד. השופט בר-עם ביקש אם כך, שלפחות טיוטות הפרוטוקול ייחשפו בפני קק"ל ובפני בית המשפט. בפטריארכיה טענו כי קדושת ספר הסינוד מתפרשת גם על פני הטיוטות. הסובלנות הדתית של השופט בר-עם פקעה בשלב הזה, והוא הורה לפטריארכיה למסור את טיוטות הישיבה שעסקה באישור הפשרה לידי באי הכוח של הקרן הקיימת לישראל.
הציידים הנסתרים
חסן אל אסלם, סלימאן אבו הדבה ואיאד אבו עצא הואשמו בבית משפט השלום ברמלה בכך שבלילה בהיר לפני שלוש שנים הם עסקו בציד בלתי חוקי סמוך לקיבוץ גבעת ברנר. השלושה נסעו בנסיעה איטית בשטח, תוך שהם סורקים אותו בזרקור, ושלושת כלבי ציד מגזע סלוקי רצים בשטח הציד. בחיפוש ברכב נמצאו שני זרקורים ושלושה כלבי סלוקי נוספים כלואים בתא המטען. לנאשמים לא היו רישיונות ציד וגם לא הסבר מניח את הדעת למעשיהם.
בישראל החוק אוסר לצוד באמצעות סינוור. הוא גם אוסר לעסוק בציד בעזרת כלבים. ולכן התביעה העמיסה בכתב האישום של השלושה כמעט את כל סעיפי החוק העוסקים בציד. אבל נראה היה כי כבוד השופט הישאם אבו שחאדה היה נחוש שלא להרשיע אותם.
"לא הוכח בפניי איזה סוג של חיה מוגנת היה בכוונת הנאשמים לצוד באמצעות הזרקורים וכלבי הסלוקי", כתב השופט בהכרעת הדין. "מבחינה משפטית, ספק בעיניי אם ניתן להרשיע אדם בעבירה של 'ציד של חיית בר' מבלי להגדיר באיזו חיית בר מדובר". השופט העלה את ההשערה שהשלושה רצו לצוד חיה שאינה מוגנת. "יוצא מכך, שאם מדובר בחיית בר שלא הייתה לגביה הכרזה מטעם שר החקלאות, אין תחולה לחוק הגנת חיית הבר".
עוד כתב השופט כי "עצם ההחזקה של 'כלי ציד', בין אם מדובר בכלב סלוקי ובין אם מדובר ברובה ציד, בשטח פתוח או בשמורת טבע איננה מלמדת שבוצעה העבירה המושלמת של 'ציד' או אף העבירה של 'ניסיון לציד'. מדובר לכל היותר בפעולת 'הכנה' שאיננה מגעת לכדי עבירת הניסיון", הוא קבע וזיכה את השלושה מכל סעיפי האישום.