בראש הדברים צריך לזכור שאברה מנגיסטו הוא אזרח בוגר שהחליט בעצמו לחצות את הגבול לרצועת עזה, ומהרגע שעשה כן נעלמו עקבותיו.
זה איננו אירוע חריג ובדברי ימי המדינה (על בסיס כמעט יומי) היו אין ספור אזרחים שחצו וחוצים את הגבול ממניעים שונים, החל מפליליים וכלה בבריאותיים. מדינה אינה יכולה לטפל בכל אחד מאלה כאירוע אסטרטגי הדורש את התייחסות משרד ראש הממשלה ועוזריו, כאילו היו חיילים חטופים או שבויי מלחמה.
יש לציין שרבים מן החוצים את הגבול עושים זאת ממניעים פליליים כמבריחים וכבורחים. אי לכך, אי אפשר לצפות מצה"ל שברגע איתור חציית הגבול יבינו שמדובר ביהודי כשר שחוצה את הגבול ממניעים לא ידועים ויפעלו במהירות ובנחישות למניעת המעבר לצד השני.
מהרגע שהפרשה התבהרה, היא הייתה צריכה להיות מטופלת על ידי מתאם הפעולות בשטחים הנמצא בקשר שוטף והדוק עם שלטונות הרצועה התלויים באישורי המעבר והאספקה שהוא מנפיק. המתאם היה צריך לפנות לגורמי המודיעין כדי לברר, עד כמה שאפשר, מידע באשר למצבו של אברה. המתאם צריך היה להשתמש במנופיו הרבים והמשמעותיים להשבתו ארצה כמחווה הומניטרית, שאינה שונה מאין סוף המחוות של מדינת ישראל לתושבי הרצועה.
העובדה שהנושא הועבר לטיפולו של נציג ראש הממשלה לעניין שבויים ונעדרים הפכה את המקרה ההומניטרי הזה לאירוע אסטרטגי שאין לו מקום. לליאור לוטן לא היה ולא יהיה שום כלי או סיכוי לצאת מהפרשה הזאת כשידו על העליונה, והרי אין כאן מקום למשא ומתן ואין כאן הצדקה לפעולה מבצעית.
התנדבותו לטפל במשפחת מנגיסטו הייתה מוטעית והוא משלם עליה, שלא בצדק, כתוצאה מעירוב הפרשה במחאת הקהילה האתיופית. ההד הציבורי שהמחאה נתנה ותיתן לפרשת מנגיסטו אינו תורם, ולהפך – הוא פוגע משמעותית בלוח הזמנים ובסיכויי השבתו המהירה ארצה.
רמי איגרא
ראש חטיבת שבויים ונעדרים במוסד לשעבר