בכל פעם שאזרח ישראלי נופל בשבי האויב, הדבר מעורר רגשות ושיח ציבורי בשאלה האם דרך הטיפול הממשלתית הייתה מיטבית.
כמובן שאי אפשר לחוות דעה בשאלות אלה בלי להכיר את פרטי המקרה, ולכן אתייחס באופן כללי לכמה נקודות עקרוניות.
הנקודה הראשונה היא שסוגיה זו היא חלק מהלחימה, כפי שכתב הרב שאול ישראל בנוגע למבצע אנטבה (חוות בנימין א, יז). שהרי האויב תופס שבויים ומשתמש בהם כדי לקדם את מטרותיו המלחמתיות, ובמיוחד לצורך שחרור אסירים. כיוון שכך, על פי ההלכה הסמכות לניהול האירוע היא בידי המלך בהיותה מלחמת מצווה (רמב"ם מלכים ה, ב). בימינו הסמכות היא בידי ממשלת ישראל, בהיותה המפקד העליון של הצבא (ע"פ הראי"ה קוק, משפט כהן, קמד).
הריא"ה הרצוג (תחומין ד, עמ' 24) הסביר שהענקת סמכות מלאה ובלעדית למלך, ללא פיקוח של הסנהדרין, נדרשת "כדי למנוע שהייה בזה... ובין כך ובין כך תסתכן האומה". דהיינו, הרחבת מעגל השותפים להחלטה עלולה לגרום עיכובים מזיקים. לכך יש להוסיף את החשש לפגיעה ביכולת התמרון וקבלת ההחלטות. ואכן, במקרים קודמים כאשר הסוגיה עברה למישור הציבורי והופעלו לחצים כבדים על הדרג המדיני, התבצעו עסקאות חסרות אחריות במידה בלתי סבירה.
נקודה חשובה נוספת היא ההבחנה בין היחס לאזרח שהגיע מרצונו לידי האויב, לבין היחס לחייל שנפל בשבי במהלך לחימה. הרב שאול ישראל (חוות בנימין א, טז) כתב שבנוגע לחייל שנפל בשבי ישנה התחייבות בלתי כתובה של המדינה לעשות כל מאמץ "בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי" כדי לשחרר אותו. לעומת זאת, בנוגע לאזרח שהסגיר את עצמו לאויב מידת המחויבות קטנה יותר. לפיכך, התנהלות שקטה שמטרתה שחרור השבוי בלי תמורת מצדנו היא הדרך הטובה ביותר.
הרב עדו רכניץ
חוקר במכון 'משפטי ארץ', וממחברי הספר 'אתיקה צבאית יהודית'