לא גזענות, מציאות

איני יודע אם זו פופוליזם, צביעות והתחסדות, היתממות מעושה, או כל החבילה הזו גם יחד.

אבל כשצפיתי בכתבה שכונתה 'תחקיר' בערוץ השני בסוף השבוע האחרון סביב רשת 'קפה קפה' ששוב מסרבת להעסיק מלצרים וטבחים ערבים – חשבתי להתפלץ.

באותם רגעים רציתי להסתכל לעורכי התחקיר בלבן של העיניים, לצלמים שהשתתפו בכתבה, למפיקים, למגיש הכתבה, למנהלי חדשות 2 ולהתעניין באשר להעדפתם האישית בעניין המדובר כשהם מתכננים יציאה לערב רומנטי עם בת זוגם במסעדה המקומית או חוגגים יום הולדת לבת משפחתם בבית הקפה השכונתי.     

אני יודע. זה מרגיז, זה מקומם, מוגזם משהו לאניני הטעם ברמת אביב. אנחנו הרי אוהבים לשנוא אנשים מכלילים, אנחנו הרי מתעבים גזענים בעלי דעות מוקדמות שאינם מוכנים להציץ החוצה מבעד למשקפיים שלהם. אבל עם כל הכאב שבדבר, לאחר שכל כך הרבה דם יהודי נשפך סביבי על ידי ערבים מוסתים אין סיכוי שאסכים שמישהו מהם ייגע לי בצלחת.

כי איך יכול להיות שלאחר שהם יורים בי בצומת בחזרה ממשחק כדורסל, שוחטים אותי כשהם מבקשים עזרה לצד שוקת המעיין, דוקרים אותי בדרכי לכותל המערבי, דורסים אותי בתחנות אוטובוס בירושלים, צולבים אותי עם אש חיה במסעדת סבארו, ארצה אותם כמלצר שיגיש לי צהרים או כטבח שיתעסק עם הארוחה שלי. אין לי בעיה עם טבחים סינים, יפנים, צ'רקסים והודים. אבל לא, ערבים לא ייכנסו לצלחת שלי.

כן, כן, אני יודע 'הם לא הרוב'. הרוצחים השפלים בקרבם עדיין נחשבים למיעוט. אבל איך אוכל לדעת מיהו הרוב ומיהו המיעוט בשעה שכל יום נופל עוד אחד ועוד שניים על חרבה של תורת האיסלאם הקיצונית. די היה להקשיב לתחקיר המצוין של צבי יחזקאלי שהעניק הצצה מפחידה להסתה האיומה המתחוללת במסגדים ברחבי הארץ ולהבין שתורת הדו-קיום היא לא יותר מאשר סיסמה נבובה. מנהיגיהם האמורים לעצב את דעת הרוב מבקשים את חיי. למי אני בדיוק אמור להאמין?

לפני מספר שנים עצר השב"כ שני פלסטינים שהודו בחקירתם שתכננו להחדיר רעל למזון במסעדת "גריל אקספרס" ברמת גן, בה עבדו. באותה תקופה אף נעצרו שניים נוספים בחשד שביקשו לפוצץ מסעדה בפתח תקווה בה הועסקו. הדיווחים זורמים בזה אחר זה, הפיגועים סביבנו אינם פוסקים, אזרחי ישראל חוששים ממגע עם אוכלוסיה מפגעת, נמלטים מפני המפגע הפוטנציאלי הבא, אבל בערוץ השני חושבים אחרת.

הגיע הזמן להסיר את המסכה מעל פרצופם של הוגי הדעות באגף השמאלי המעודד את ה'תחקירים' הללו. לא, לא, אני לא ימין קיצוני ולא גזעני, אל תנסו להדביק לי תוויות, בשונה מהשמאלנים, אני מעסיק בבית אל – היישוב בו אני גר – עובדים ערבים, תחת אבטחה מקיפה, הם מועסקים במגוון עבודות ואף מתפרנסים בכבוד.

'כבדהו וחשדהו' אנחנו נוהגים בכולם, גם ביהודים במצבים מסויימים. כלפי ערבים הפתגם החכם הזה מקבל משמעות יתירה.