איך נטפח הזדהות עם 'תשעת הימים' ותחושה של 'העדר מקדש' אצל ילדינו? שואל הרב יונה גודמן בפינתו השבועית בערוץ 7.
לדעתו, עבור חלק גדול מילדינו 'תשעת הימים' הם תקופה של ריבוי איסורים הלכתיים. חלק מהם מקדישים אנרגיות כדי לברר האם "אולי בכל זאת מותר", עת אחרים מאמצים את מחשבתם כדי למצוא בילויים מהנים שמותרים בימים אלו.
"המשותף לכולם הוא קושי אמתי לחוש שמשהו חסר להם בכך שהמקדש טרם נבנה". לדבריו, "טרם זכינו להשראת שכינה? לחידוש הנבואה? את מי זה מטריד באמת? אנו חיים בדור של שפע ובסך הכול החיים נוחים וזורמים". לדעתו, רוב המבוגרים נמצאים במצב דומה, רק שלא נעים להודות בכך.
הרב גודמן מציע להורים "להקדיש מחשבה כיצד הם יכולים לסייע לילדיהם להבין כמה חסר לנו עת טרם זכינו להיגאל באופן מלא. עלינו לראות בזה יעד חינוכי-משפחתי ולחשוב על זה, עם הילדים – פעם בנסיעה באוטו, פעם בשולחן השבת בערב הצום ובוודאי בצום עצמו".
לדבריו, ניתן להקביל את מצבנו "לכפר בו גרים רק אנשים עיוורים. לדעתם, מצבם נורמלי לחלוטין והם כלל לא חשים שמשהו חסר להם. גם על זה צריך להתאבל, על עצם המציאות בה אין אנו חשים שחסר לנו משהו, על זה שטוב לנו ונדמה לנו שהכול בסדר".
למי שזה עשוי לעזור לו, מציע הרב להתחיל את הדיון המשפחתי בהתבוננות במצבו של עם ישראל בגולה. לדבר על אנטישמיות והתבוללות, בצד ספיחים אחרים של הגלות. להערכתו, "יקל על הילדים להזדהות עם המצב של חלקים מעם ישראל הסובלים בארצות נכר, ואולי דרך זה יבינו כמה זקוקים אנו לשינוי. שינוי שאת עוצמתו קשה לכולנו לקלוט ושהוא בסדר גודל אחר לגמרי מאשר הפסקת ההתבוללות".
למי שמוכן להשקיע בעניין, מציע הרב לשקול קיום סוג של כינוס משפחתי ביום תשעה באב עצמו. להתכנס על הרצפה בסלון הבית, ולקיים דיון משפחתי בנושא הזה עצמו: האם אנו חשים שהמקדש חסר לנו? לחשוב יחד: מה עוזר לנו לפעמים לחוש את החסר? מה תפקידנו לעשות כדי לצעוד צעד נוסף אל עבר הגאולה השלמה?