הרב קוק לימד אותנו ש"לפעמים אי אפשר להגביה את עצמו משפלותו כי אם על-ידי מה שכותב מערכי לבבו, ומתקן בזה הפגמים הפנימיים שעל-ידי הנטיות החומריות." (קובץ ו, לד)
כלומר, כשאתה מוצף. יש לך שאלות, ספקות והתלבטויות. יש לך כאבים ועקצוצים שונים ומשונים של עצבות. יש לך סחרחורת של חושים ויצרים בכל מיני צבעים. יש לך דמיונות ופחדים. יש לך גם הרבה תחושות לגבי הסביבה. והרבה דברים שמצפים ממך לעשות. ומה תעשה כשתהיה גדול, ולמה אתה לא כמוהו, ומה א-לוקים רוצה ממך, ואיך מגיעים מפה לשם? והכל מעורבב במין עיסה דחוסה במוח.
תכתוב, בנאדם, תכתוב. לא בשביל משהו. פשוט בשביל לכתוב את עצמך. הכתיבה תסדר לך את המחשבות. תבהיר את הרגשות. ולפעמים, במצבים ממש מיוחדים, המילים ינקו רגשות קשים, יתירו פלונטרים מסובכים ויספרו סודות של הלב.
אתה הגיבור הראשי
"אבל אני לא יודע לכתוב"; "לא כתבתי מכיתה ג'"; "אני כזה עילג"; "יש לי שגיאות כתיב". לא הבנת. אתה לא תפרסם את זה. זה לא צריך להיות שייקספיר ואפילו לא עיתון ספורט. זה בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא אתה. ואתה כרגע לא צריך להיות אטרקטיבי או מקצועי.
אתה זקוק למגרש חופשי של ביטוי בלי שמישהו יגיב או יסתכל. לשפוך על הנייר את התחושות. לבטא ולבטא מה שאי אפשר במקומות אחרים. לצעוק לתוך הנייר (או המסך). לבכות דרך המילים. לא להראות לאיש. לשמור את הדף אצלך כדי שתוכל לחזור לכאן גם בפעם הבאה. כדי שאזור הכתיבה יישאר סטרילי.
אתה זקוק למגרש חופשי של ביטוי בלי שמישהו יגיב או יסתכל. לשפוך על הנייר את התחושות. לבטא ולבטא מה שאי אפשר במקומות אחרים.
תדע לך, יש מילים שהן רק שלך. יותר נכון, צירופי מילים כאלו. יש משפטים שהם רק שלך. צריך לכתוב כדי למצוא את השפה שלך. כתיבה לומדים תוך כדי כתיבה, אין שום דרך אחרת. לכתוב ולכתוב ולכתוב. הרבה חומר גלם בשביל לחזור לאט-לאט לאותם מקומות, בשביל לתפוס את הנקודה.
מה שבטוח הוא שמי שכותב – מוצא. תמצא רעיונות שהם רק שלך. רעיונות שריחפו כמו ציפורים מעל הראש ורק כשהצלחת להלביש אותם במילים הם הופכים להיות ממש שלך. עם הניגון והצחוק והמבוכה שלך. עם הסיבוב הקטן שהוא רק שלך. תמצא שם הומור עצמי, שעשוע פנימי, יצירתיות, ממש אישיות.
כן, תמצא גם כעסים וייאוש ויצרים וכל מיני מפלצות ונחשים. מצוין. עדיף שיהיו על הנייר בחוץ ולא תקועים עמוק בתוך הלב. עדיף לנהל אִתם שיחה ערה כדי להתקדם לאן שהוא ולא לתת להם להישאר לרבוץ אצלך בתוך הנשמה.
אז תכתוב, בנאדם, תכתוב. בכל פעם קצת. עוד שתי שורות. עוד חצי קטע. עוד תיעוד קצרצר. עוד רסיס מחשבה. מהזרזיפים הקטנים הללו מתפרץ נהר הדעת.
אז יאללה, תפסיק כבר לקרוא ותתחיל לכתוב!
כבר ניחשתם את השם החדש של מגזין הנוער עולם קטן?