ברוכים הנמצאים. איזה כיף לחזור מנופש ישר לגיליון תשעה באב. בדיוק הטריגר הנכון כדי לכתוב טור דיכאוני על דברים שמטרידים אותי באמת ושאין לי מושג מה אפשר לעשות איתם.
אז היום נשוחח על שחיתות. תחת המטרייה הזאת אפשר להכניס שלל תופעות. החל משחיתות מוסרית של יחידים, עבור בעוולות מרגיזות של מוסדות ציבור וכלה בריקבון עמוק של מערכות שלמות. כולם יוצרים אצלי את אותה התחושה: שבא לי לעמוד על איזה גג ולצעוק: "הלו! זה לא צריך להיות ככה!". רבנים לא צריכים להיות חשודים בפלילים, תנועות דתיות (וגם שאינן כאלה) לא צריכות להלין שכר ופרקליטה בכירה לא אמורה להיות חשודה בקבלת שוחד.
במקרה של היחידים, אין לי באמת הרבה מה לחדש. אני יכולה רק לומר, לצערי הרב, שהפרשייה האחרונה לא הכניסה אותי להלם מיוחד. שרלטנים כריזמטיים תמיד היו ותמיד יהיו, ואפשר רק להשתתף בכאב הנפגעים במעגלים הקרובים והרחוקים. באופן אישי, אני תמיד אוהבת לקחת צעד אחורה כשמישהו נתפס בעיניי כמדהים ומושלם מדי. את ההערצה שלי אני משתדלת לשמור למי שאני יודעת שהיו נחרדים מעצם הרעיון. אבל לומר שלא יכולתי ליפול? מי יכול לומר דבר כזה? אפשר רק לנסות להיות תמימים, בלי להיות נאיביים.
ובעניין ההתנהלות במוסדות ציבור לסוגיהם, זה כבר משהו אחר. לפעמים אני תוהה אם יש בכלל אפשרות שבמישור הציבורי עניינים יתנהלו לפי אמות מידה של יושר והוגנות. טוב, אני מתארת לעצמי שיש גם מקומות כאלה, או לפחות אני רוצה להאמין בזה. אבל מה לעשות שכבר נתקלתי בהרבה מדי עקמומיות? הנה, עשר שנים לגירוש מהגוש, ובתוכנית רדיו (בגלי ישראל, כמובן) התראיינה מישהי מהיישוב קטיף. היא סיפרה על המגרשים לבניית ביתם שעומדים ממש מול חלון הקרווילה וממתינים לאישור שתקוע אי שם בגלגלי המערכת. איזה פקיד עלום לא חותם על טופס מסתורי, ובלעדיו אי אפשר לבנות.
אם נפרוט את הסיוט לפרוטות קטנות: מדובר בישיבה על מזוודות במשך עשר שנים תמימות. לא קונים ריהוט נצרך, כי כדאי שהוא כבר יותאם לבית החדש שאוטוטו. בכל ההתנהלות הכלכלית צריך לשמור על פיננסים פנויים לבנייה, שתחל בעזרת ה' במהרה בימינו. איך אמרה המרואיינת? תוך שנה הצליחו לעבור את כל המחסומים המשפטיים והביורוקרטיים ולהרוס חבל ארץ שלם, אז למה צריך לקחת עשר שנים כדי ליישב אנשים מחדש? סיפורים כאלה פשוט מרתיחים, ואתה לא יכול שלא לתהות מה עומד מאחוריהם. סתם רשלנות? אטימות לב? אינטרסים?
ריקבון מסוכן
ולפעמים אני תוהה אם נכון לדון אדם כשממש לא הגעתי למקומו. ההחלטות הגורליות ביותר שלי הן אם לבשל לצהריים פסטה או אורז.
יכול להיות שאם הייתי אמונה על תקציבי ענק ופרויקטים אדירים, גם אני לא הייתי עומדת בפיתוי? הכוח משחית, כך אומרים. כוח של כסף, של משרות, של משאבים שאתה יכול להחליט לגביהם. וכנראה שלא הכול שחור ולבן, ויש אילוצים ואולי גם אידיאולוגיה שמאפשרת לעגל פינות. מה עושים כשאתה באמת רוצה לנהוג ביושר, אבל כל המערכת הגדולה מתנהלת באופן עקום? מנסים להילחם בטחנות הרוח ומוצאים את עצמכם נבעטים החוצה, או שותקים ומשתפים פעולה בלית ברירה?
ועם כל זה, בעיניי זה עדיין נורא. התנהלות עקומה, לא שקופה, אינטרסנטית, שמצ'פרת מקורבים ועושה פוילעשטיקים כאלה ואחרים, זה אסון. במוסד קטן או גדול, ביישוב או בתנועה. פרט לכך שזה אסור מהתורה, זה סודק את היסודות של מה שכולנו מנסים לבנות כאן.
אך הבעיה הכי קשה מבחינתי היא הגופים הממונים על היושרה הציבורית. אם הם היו עובדים כמו שצריך, הייתה תקווה. ומניסיוני - לפעמים פשוט אין עם מי לדבר. או שמרוב שחיתות הם עסוקים מדי, או שיש בשטח כוחות שהם חזקים יותר מהאזרח הקטן ושומר החוק. התקשורת? רק אם זה מתאים לה. ומערכת המשפט? תקראו את הטור של יאיר שפירא. והמשטרה? שמעתי עורך דין שמספר על החשדות בפרשת רונאל פישר, כשלטענתו כל המערכת הוזנה במידע שנועד לטהר אשמים ולהכניס חפים מפשע לכלא. למה אפשר לצפות כשהממונים על חקירת שחיתות מושחתים בעצמם? אולי זאת הכוונה במילים "ואין תוכחת" בסימני הגאולה המתקרבת.
כנס כנס תרדוף
עונת הכנסים כמעט נגמרה, ויש לי בקשה קטנה מהמארגנים: אולי תפזרו קצת את הימים המפתים האלה בלוח השנה? חנוכה, פסח, משהו? רק ההצצה לתוכניות שלכם גורמת לי לסחרחורת.
איך הצלחתם לשים באותה השעה ארבעה נושאים שונים שנוגעים עמוק בלבי ומטרידים את מנוחתי בלילות? הייתי באה לכולכם בשמחה, אבל יש גבול כמה אפשר לברוח מהבית, ועוד כשהילדים בחופש.
השנה החלטתי ללכת על כנס צֹהר, שהצליח לקלוע יפה לתחומי העניין שלי. היה נעים, מעניין ומתוקתק לתפארת, ויצאתי עם כמה תובנות משמעותיות שיש לי את מלוא הכוונות לאמץ לחיים (וגם עם שלוש מטפחות מקסימות שקניתי ביריד - לא פחות חשוב. או שכן).
כנס צהר מוגדר ככנס בנושאי חברה ומדינה, ופרט לשיחות על חינוך ומשפחה, הוא דן גם בסוגיות רחבות יותר. הבעיה היא שדי קשה להעביר בפאנל של שעה וחצי סוגיות מתוסבכות כמו יחסי חרד"לים ולייטים, והקהל נשאר וחצי תאוותו בידו. ספוילר: אולי אמשיך לשפוך קצת דיו על הנושא באחד הטורים העתידיים. אם יש לכם מה לומר, אתם מוזמנים בינתיים לכתוב לי במייל. צום מועיל לכולם.