ביום א' הקרוב ימלאו בדיוק עשר שנים לפתיחת החלק המבצעי של תוכנית ההתנתקות. למי שכבר הספיק לשכוח: י' באב לא היה המועד המתוכנן המקורי.
כניסת החיילים וחלוקת צווי הפינוי היו אמורות להתבצע שלושה שבועות קודם לכן, למחרת צום י"ז בתמוז תשס"ה. אלא שראש הממשלה שרון, בנדיבות וברגישות של בולדוזר, הסכים לדחות את תחילת המבצע עד אחרי שלושת השבועות, וכך החל הגירוש רק למחרת הצום השני והעיקרי מבין השניים. אין מה להגיד, על האיסור להיכנס לדירה חדשה בתשעת הימים מדינת ישראל הקפידה כמו גדולה, ובחלק מהמקרים נשמר האיסור גם בשנים שלאחר מכן.
כבר באותם ימים עלתה התהייה אם שרון ועוזריו כשלו בהבנת לוח השנה העברי או שפשוט לא היה אכפת להם. כבר אז היה ברור ששר ההיסטוריה עומד לחבר חורבן בית לחורבן בית, וקביעת מועד הגירוש בעשרה באב רק הוסיפה חיבור על חיבור. לא רק שי' באב עדיין נחשב תאריך של חורבן שיש להמשיך ולהתאבל בו, אלא שגם חלק מצומות תשעה באב נדחים ליום הזה. כמו השנה. זאת הפעם השנייה בעשור האחרון שבה אנחנו צמים ביום הגירוש, ובארבע השנים הקרובות יידחה הצום לתאריך הזה עוד פעמיים. האם שרון לא ידע את זה? ואולי הוא התייחס לנושא באותה חפיפניקיות שבה התייחס לגורל המפונים?
החטא ועונשנו
בבואנו לנהל דיון בנושא הגירוש, אנחנו נוטים לערבב בין עניינים שונים. התוכנית וביצועה עוררו זעם ומחלוקת מכל כך הרבה כיוונים, עד שאנחנו מתקשים לנתק זה מזה טיעונים של ביטחון, מוסר, רגש אנושי והתנהלות דמוקרטית.
העלאת זיכרונן של תחושות המפונים הוא מובן וטבעי, ובסופו של דבר הוא גם זה שתופס, כי למי אכפת מכל היתר. בטח לא לנו, התומכים והקרובים והאוהבים, אנחנו שישבנו מול המסך או ליד המקלט, צפינו במראות, שמענו את הקולות וחווינו את שברון הלב.
לצד כל זאת, צריך לשים את האצבע על הנקודה המדויקת והבסיסית שבה חטאה מדינת ישראל כלפי אזרחיה, מגורשים ולא מגורשים כאחד.
עומק החקירה של משפחת שרון, הדרך הלא דמוקרטית שבה התקבלה החלטת הגירוש, הטיפול השערורייתי במפונים – כל אלה הם נושאים חשובים אבל נקודתיים.
הימין הישראלי היה מתנגד לתוכנית הגירוש גם בלעדיהם, והוא יתנגד לגירוש הבא גם אם יתוקנו, ובצדק. גם את הטיעון הדתי של שלמות הארץ ובניינה אני מעדיף להוציא מהדיון, לפחות הפעם.
ובכן, הנה הבהרה שככל הנראה תיקח ממני את תעודת הידיד של מפוני הגוש: תפיסתי העקרונית היא שלמדינה, באמצעות הממשלה שמייצגת אותה, יש זכות לגיטימית לתקן ולהסיג את גבולותיה לצרכים ביטחוניים. כן, גם על חשבון בתיהם של מעטים. זה קרה בדמוקרטיות מערביות אחרות, וזה יכול לקרות גם אצלנו. ואגב, זה נכון גם לכיוון ההפוך: זכותה של מדינה להוציא מגבולותיה גורמים עוינים לצורכי ביטחון, גם על חשבון בתיהם של צדיקים מעטים. הכוונה למדיניות שקיבלה את השם הלא פופולרי "טרנספר" רק כי השם העברי לא מספיק מזכיר נאציזם. גם הזזת האזרחים הזאת לגיטימית בעיניי יותר מהשם הרע שיצא לה.
הזזתם של גבולות ושל אזרחים כצורך ביטחוני היא, לפחות בעיניי, זכותה של ממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית. אבל בדיוק כאן נמצא החטא הבסיסי של הגירוש: בעצם הקונספציה המתמשכת והשגויה להדהים שלפיה הצורך הביטחוני שלנו הוא הרס ולא בנייה, בריחה ולא התקדמות, מתן נשק ושטחים לאויב ולא מיגורו. אין דרך לברוח מהוויכוח הפוליטי העתיק: התפיסה השמאלית, לא משנה על ידי איזו ממשלה היא מיושמת, היא החטא הגדול. הגירוש מגוש קטיף אינו מנותק מאוסלו, משחרור המחבלים, מהקפאת הבנייה, מהוויתור על הר הבית, מהיחס העוין לחלוצי ההתיישבות ומהרפיסות המשוועת מול הטרור הערבי.
מהבחינה הזאת נתניהו אינו שונה בהרבה מקודמיו בתפקיד, ולא רק בגלל שתמך בעצמו בחוק הגירוש. העוול הגדול של תשס"ה התחיל הרבה לפניה, והוא נמשך עד עצם היום הזה. אותו יש לעקור מן השורש כחלק מלקחי הגירוש ותוצאותיו. כל עוד ההתנחלויות ויושביהן סובלים משנאות וחרמות ונתונים תחת איום מתמיד של טרור ושל פינויים נוספים – חטא הגירוש עדיין כאן.
זהו בידוק
"מי ארז את המזוודה הזאת?"
"אנחנו, הבוקר במלון".
"והמזוודה הייתה איתכם כל הזמן?"
"כן".
"יש לכם בתיקים משהו חד?"
"כן, לי יש אקדח טעון".
"אקדח זה לא חד, אני מתכוונת למשל לסכין פלסטיק חד פעמית".
"אה... זה לא".
"בסדר. ובמזוודה יש לכם משהו שעלול להתפוצץ?"
"אההה... דינמיט נחשב?"
"חחח לא, אני מתכוונת לתרסיס דאודורנט או משחה".
"לא, רק חומר נפץ".
"רגע!"
"מה?"
"איך המזוודה הייתה איתכם אם עזבתם את המלון בבוקר? מה, סחבתם אותה כל היום?"
"את לא קצת חורגת מהשאלות הרגילות?"
"כן, אתה צודק. שכחתי שאני רובוט מדבר. אז הנה המדבקות כאן וכאן. שתהיה לכם נסיעה טובה".