כבר עשר שנים שותל עזרא מרדכי עצים בתוך עציצים, מתכונן למעבר מהקראווילה שלו בניצן לבית של קבע בבאר גנים.

בחצר הקראווילה העצים מלבלבים וכבר מתחילים לתפוס גובה. עזרא מציג בגאווה את הפקאן שלו ואת התאנה, את הדקל, הרימון וההדרים. לצדם מתנשאים שלושה עצי זית שהביא לכאן מחצר ביתו שבגוש. העצים נקלטו באדמה החדשה, היכו שורשים וממשיכים לצמוח. הבעלים שלהם, שחיים במקום זמני כבר עשר שנים, איבדו תקווה. "העתיד מאחורינו", הם אומרים. כשעזרא מנסה להיות אופטימי, הוא אומר: "אנחנו במקום הכי נמוך שיכול להיות, אז מכאן אפשר רק לעלות".

בניצן כבר אין מניין

לפי נתוני ועד המתיישבים של גוש קטיף, עשר שנים אחרי הגירוש, מתוך 1,600 משפחות שנעקרו, 1,200 החליטו להמשיך בפתרונות קהילתיים.

מתוכן שני שלישים הגיעו לבתי קבע, חלק לפני כמה חודשים, אחרים כבר לפני שנים. אבל 300 משפחות עדיין מתגוררות במגורים זמניים. מאחורי המספרים עומדים אנשים ונשים, ילדים ובני נוער. ילדים בגרו וכבר התגייסו, ואת כל תקופת הנערות העבירו בבית-לא-בית. הורים לילדים הפכו לסבים וסבתות, ומי שהיה בעת הגירוש קרוב לגיל חמישים, יצטרך עכשיו, בגיל פנסיה, לתכנן ולבנות את ביתו כאחד הצעירים. חלק מהמשפחות תקועות בגלל ביורוקרטיה, אחרות לא מוצאות את המימון הדרוש, ויש כאלה שנמצאות בעיצומו של תהליך, בונות בית בעור שיניהן, בתקווה שכשייכנסו אל בין ארבעת הקירות היציבים תחזור השלווה שאבדה.

עזרא ומלכה מרדכי הגיעו לכאן מנצר חזני, שם היו בגרעין הראשון שעלה על הקרקע. "אנחנו היינו האנשים הראשונים בגוש קטיף", ומכיוון שכך הם נוצרים זיכרון מיוחד מתקופת בניית החממות. "הגיע אליי ערבי ושאל אותי 'מה אתם עושים פה?'. אמרתי 'אנחנו בונים חממות ונשתול פה עגבניות'". הערבי לעג למרדכי, הציג את כף ידו ואמר שהעגבניות יגדלו רק כאשר על כף ידו יצמחו שערות. "הוא אמר 'כבר 6,000 שנה שהאדמה הזאת היא חול וחול, ואין סנטימטר אחד ירוק'. אמרתי לו: תחזור עוד שלושה חודשים". כשהערבי חזר וראה שכל שתיל התנשא לגובה של חמישה מטרים, הוא התפעל. "ארץ ישראל של היהודים, היהודים של ארץ ישראל ואף אחד לא יכול להיכנס ביניכם", כך אמר. זו הייתה ההתחלה. במהלך השנים מלכה הייתה זו שהפעילה את המשק החקלאי ועזרא עבד בתפקידים שונים במועצה. הוא היה נהג אמבולנס ורכז תחבורה, היה בין מקימי מחלקת התברואה של המועצה ושל הספרייה העירונית, הוא היה קב"ט מוסדות החינוך, ובתפקידו האחרון בגוש שימש כמפקד שירותי הכבאות של המועצה. שישה ילדים נולדו למשפחת עזרא בגוש, והם זכו גם לחבוק שם שתי נכדות.

כשבתקשורת החלו לדבר על העקירה הצפויה, בני הזוג מרדכי הרגישו שצריך להחליט לאן הולכים ביום שאחרי. "אמרתי לחברי המזכירות: נכון שאנחנו לא רוצים שיהיה פינוי, אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים ולהכין תוכניות. כמו שמאתרים מקום לבית קברות לפני שבונים יישוב, למרות שלא רוצים שמישהו ימות", מספר עזרא. גם מלכה הפצירה בהנהגה מדי יום לחפש אלטרנטיבה, "אבל כל הזמן אמרו לי: לא יהיה פינוי". מזכיר היישוב נצר חזני דווקא חיפש פיתרון התיישבותי ליום שאחרי, אבל הדבר התבצע בחשאיות. הם החליטו להצטרף לקבוצה מהקהילה שסגרה עם המדינה לפני הגירוש, ונועדה להתיישב בבאר גנים - יישוב הממוקם צפונית לאשקלון, ומאגד קבוצות מיישובים שונים בצורה של שכונות שכונות.

אחרי הגירוש התגלגלו עזרא ומלכה בכמה בתי מלון, כי למרות שהמדינה ידעה מראש לאן הם אמורים להגיע, הקראווילה שלהם לא הייתה מוכנה. כעבור חודש הגיעו לכאן, לקראווילה שהפכה לבית.

באתר הזמני בניצן כמות המשפחות הולכת ומתמעטת. החברים הטובים שלהם, שעשו איתם את הדרך מנצר חזני לכאן, בנו את בית הקבע וכבר נכנסו. "נשארנו לבד", אומרת מלכה ועזרא ממשיך: "בבית הכנסת שלנו אין מניין לערבית, אפילו מניין למנחה קשה למצוא". בשבת האחרונה היו רק שלושה מתפללים, שניים מהם החתנים של בני הזוג. "זה נראה לך נורמלי שאדם שכל החיים שלו מקפיד להתפלל במניין, לא יהיה לו איך להתפלל? גם את הכבוד לקחו לנו", אומרת מלכה.

כשמשפחת מרדכי התגוררה בנצר חזני היא התפרנסה בכבוד. אבל מרגע שנעקרה מאדמתה, גם העבודה נעקרה איתה. המדינה הבטיחה שתיתן לה אדמה חקלאית תוך חודשיים מיום הגירוש, אבל הם עדיין לא קיבלו אותה, כך שמלכה לא יכולה לעסוק בתחום שבו היא בעלת ניסיון. עזרא מספר שכבר ישבו אצלו בבית אנשים מהמינהלת ואמרו: "אם נמצא לך קרקע נצטרך ללכת הביתה, אז אנחנו עדיין ממשיכים לחפש". במהלך השנים מלכה לא עבדה. היא לא מרגישה מספיק חזקה בנפשה, ומרבה להיתמך על ידי העובדת הסוציאלית של המינהלת. אחרי שהמשפחה הופיעה בתוכנית הטלוויזיה 'משפחה חורגת' כדי לדעת לנהל את עצמה טוב יותר מבחינה כלכלית, היא עבדה למשך תקופה של שבעה חודשים. "הגיעה אליי המנהלת של ג'אמפ ואמרה לי: את פייטרית, את תעבדי אצלי. עבדתי אצלה, אבל אחרי שבעה חודשים נפלתי מהרגליים והלכתי הביתה".

גם בנושא העבודה של עזרא שבעה המשפחה מרורים. הוא קיבל הבטחה מאברהם הירשזון, אז שר בממשלה, שיחזור לתפקיד דומה בנציבות הכבאות. אבל השר נכנס לכלא ואיתו ההבטחה. "אחרי שנתיים שלא עבדתי ואחרי לחץ לא מתון על נציב כבאות והצלה", מספר עזרא, "הוא הסכים לקבל אותי לשירותי כבאות. קיבלתי עבודה בראשון לציון, שלא הייתה מכסה לי את הדלק של הנסיעה הלוך וחזור. הייתי מגיע לשם ולא היה לי מה לעשות. הרבה מאוד ימים הייתי שואל את עצמי בשביל מה בזבזתי 10 ליטר סולר". אחרי שלוש שנות עבודה הוא הביט כה וכה וראה שרעייתו לא עובדת וכך גם ילדיו. הוא החליט לקחת את כל כספי הפיצויים של המשפחה ולרכוש מפעל למצרכי מזון. הרעיון היה שכולם יחד יעבדו בו, והוא אפילו יספק עבודה לאנשי ניצן, שחלקם היו במצבו.

ארבעה חודשים תפעלה המשפחה את המפעל, ואפילו העסיקה בני נוער בימי הקיץ. אבל אז פרצה דליקה במפעל השכן. עשן ופיח נכנסו לתוך המפעל שלהם, ומשרד הבריאות פסל את כל המצרכים, המוצרים והאריזות. הביטוח לא כיסה את הנזק, ועל פרנסת המשפחה נגזר דין מוות. "הבנק הגיע וראה שאין תזרים מזומנים, הכריז פשיטת רגל ומינה לנו נושים". לדברי עזרא, החוב של המשפחה נאמד ביותר מ‑10 מיליון שקלים.

"המדינה הביאה אותי למצב שאין לי עבודה ואין לי פרנסה. אנחנו קמנו לדאוג לעצמנו, ניסינו ולא הצלחנו. אני חושבת שמי שאשם בזה זו המדינה ולא אנחנו", אומרת מלכה. עזרא מתקן: "המדינה לא הייתה צריכה לעזור לך, אלא לתת את מה שמגיע לך. אם היו נותנים פיצויים כמו שצריך על הבית וקרקע חקלאית, כל זה לא היה קורה".

משפחת מרדכי לא יכולה כעת לבנות לעצמה בית. היא גם לא יכולה להצטרף לחברי הקהילה שמתגוררים במרחק קילומטרים ספורים ומהווים בעבורה חמצן חברתי ותומך, במיוחד במצבה הלא פשוט. כמו משפחת מרדכי יש עוד כ‑60 משפחות שהשר אורי אריאל, האחראי על העקורים מהגוש, המציא בעבורן את פרויקט ה"משפחתיוֹת". המדינה בונה דירה יבילה על המגרש של המשפחה, ומשכירה לה את המבנה. בהמשך תוכל המשפחה אף לרכוש אותו.

משפחת מרדכי מוכנה לעבור למשפחתית, אבל הפתרון לא מתקדם. לדברי עזרא, בכל פעם נערם מכשול אחר. פעם המינהלת התנתה את ההתקדמות בפרויקט בכך שהוא יפנה מהשטח את בנו בן ה‑18, שמתגורר במקום בצורה לא חוקית. "אמרתי להם שיביאו משטרה ויפנו אותו. הוא כבר גדול". בפעם אחרת ביקשו שיפרק את התוספת שהוסיף לקראווילה בצורה בלתי חוקית, מה שרבים מהמתיישבים שהזמניות התארכה להם עשו, כדי שיוכלו גם לארח בביתם. "אמרתי להם בסדר, אבל קודם שיבנו את המבנה שלי". אחר כך אמרו לו למכור את המגרש השני שבבעלותו, אבל הוא הסביר שהנושים יעוטו מיד על הכסף, וכשהסבירו לו שהנושים יבלעו גם את הקראווילה שיבנו לו, הוא אמר: "לא אכפת לי שלא תהיה שלי. אני אשלם עליה שכירות גם 20 שנה". אבל המענה שהוא קיבל היה שהמצב שלו סבוך ושאין לו פתרון. "אמרו לי, רק נתניהו יכול לפתור את המקרה שלכם". "תכתבי את זה בעיתון", מבקשת מלכה, "איזה גוף יכול לעזור למשפחה שלנו? איזה גוף? חייבים למצוא פתרון למשפחה שלנו".

הבית קם, החוסן נעלם

רויטל אביעוז מתכוונת לסגור מעגל, ועשר שנים אחרי הגירוש להיכנס לבית החדש שבנתה בהרבה יזע ודמעות, במובן המילולי של הביטוי.

הדבר שרויטל הכי מתגעגעת אליו מימי הגוש הוא השקט. "איבדתי את השקט שהיה לי. אולי זה הגיל, אולי זה הילדים שגדלו ואולי זה המצב הכלכלי. אבל שם היה לנו שקט. הייתה לנו ברכה בצורה מופלאה. הצלחנו וחיינו יפה. היה סוג של שקט נפשי שאין לנו אותו מאז".

רויטל ומאיר אביעוז הגיעו לניסנית לפני 21 שנים, לקראת סוף ההיריון הראשון של רויטל, שנשאה ברחמה תאומים. היא מגן יבנה והוא מקריית מלאכי, היא דתייה והוא פחות, היא חיפשה מקום קהילתי, הוא הגיע ממקום עירוני. ניסנית קסמה להם. "לא הגענו מתוך אידיאל לבנות את הארץ, אבל בפועל בנינו אותה. כשהגענו הכול היה חול. חיינו שם, הקמנו משפחה, בנינו בית וגידלנו ילדים". חמישה ילדים נולדו להם בניסנית, ורויטל ובעלה עסקו בהוראה.

ימי הגירוש היו לה קשים מאוד. הנהגה אחידה שהובילה קו לאן הולכים ומה עושים לא הייתה. היא הרגישה שהיישוב הוא קצת בן חורג לגוש קטיף מבחינת הגיבוי שהתושבים קיבלו, וחודשיים לפני תאריך העזיבה היישוב כבר היה כמעט ריק. "מי שהכי חלש צריך הכי הרבה תמיכה", היא אומרת, אבל לא מתלוננת. למרות מה שעברה בעשור האחרון, האופטימיות שלה עדיין ניכרת על פניה, ולא מן הנמנע שזה מה שהביא אותה בסופו של דבר לבניית הבית.

בימי ניסנית האחרונים מי שנכח ביישוב במסות היו בחורי ישיבה ובנות אולפנה, שאליהם נקשרה משפחת אביעוז בעבותות אהבה, "הם חיזקו אותנו". המשפחה לא חשבה על היום שאחרי, כי משמעות העקירה מהגוש לא חלחלה לתודעה. שבוע לפני התאריך, החלה אביעוז לחפש בית זמני בשביל המשפחה וגילתה שבניצן, שאליה עברו כמה משפחות חברים, לא נשאר מקום. היא התחילה לארוז את הבית כי לא רצתה שהחיילים יורו לה לעזוב, והתקשרה ללחוץ על מי שרק אפשר כדי למשפחה יהיה מקום להניח בו את הראש.

משפחת אביעוז הגיעה לבסוף לניצן. היא קיבלה את הקראווילה הסמוכה לגנרטור, זאת שאף אחד לא רצה בגלל הרעש ושבנייתה עדיין לא הושלמה. ובכל זאת, המשפחה לא עשתה תחנת ביניים. מהגוש הם הגיעו היישר לכאן, פרשו מה שפרשו על הרצפה בין התיקים והלכלוך, והלכו לישון. למחרת הגיעה המשפחה המורחבת עם אוכל וחומרי ניקוי. כשאביעוז מספרת על החוויה היא דומעת. "איך הם ידעו להביא מה שצריך?".

הפיצויים התקבלו, והמשפחה החלה לנגוס בהם טיפין טיפין. המגמה שבה לימד מאיר נסגרה, והוא לא הצליח למצוא עבודה קבועה. חודש כן שלושה לא. "לא יצאנו לחו"ל ולא קנינו ג'יפ. אבל כן הזמנו את המשפחה והלכנו לטייל והיו אירועים. אתה אוכל ואוכל ואתה לא חושב שמיליון מאה וחמישים אלף שקלים יכולים להיגמר. זה היה נראה לך הרבה. טוב לך ואתה לא עושה חישובים, עוד 10 אלף ועוד 5 ועוד 7, ועוברות כמה שנים והכסף נגמר". במקביל, הכסף שהמשפחה השקיעה במניות נפל. "הפכנו ללקוח מוגבל, מצב שבחיים לא היינו בו". אביעוז מודעת לכך שהחשיבה שלה ושל בעלה לא הייתה לטווח ארוך, אבל הם היו במקום תמים. "אנשים קנו בתים להשקעה, לשים את הכסף בינתיים. אנחנו חשבנו - למה לקנות בית? הרי אמרו שתוך שנתיים יהיה לנו בית. הייתה לנו חשיבה ילדותית, אבל אף אחד לא הצמיד לנו מלווה כלכלי ואמר לנו שהזמן יעבור והכסף ייגמר. רק אחרי שאנשים נפלו, הביאו יועצים כלכליים והמדינה הוציאה על זה עוד כסף. כשמגיע אליך היועץ, כבר אין לך שקל. אתה מסתכל עליו והוא עליך ואין מה לעשות".

במקביל ניסתה משפחת אביעוז לסמן את מקומו של בית הקבע, יחד עם קבוצת משפחות דתיות מניסנית שהגיעה לניצן. אחרי דיונים וישיבות החליטה הקבוצה להצטרף ליישוב הקבע של נוה דקלים בניצן. הנהגת נוה דקלים של ניצן התנתה את קבלתן של המשפחות בריאיון ובוועדת קבלה. המשפחות מאוד נפגעו. חלקן נכנסו לתוך הקהילה, אחרות עזבו לאשקלון. "וזה שוב להיפרד, שוב לפרק קהילה". משפחת אביעוז החליטה להצטרף לבאר גנים, למתחם שהוא לא של יישוב אחד אלא משפחות דתיות ממגוון יישובים. "אמרתי למאיר שלפחות אנחנו עושים משהו קצת חלוצי, מקימים משהו חדש".

לפני ארבע שנים החלה המשפחה לבקש משכנתא מהבנק. "אף בנק לא רוצה להסתכל עלינו כי נשארנו בלי כסף. אסור היה לתת ככה את הפיצויים. אנשים היו צריכים לבנות וכנגד זה לתת להם כסף, כמו משכנתא". אבל אביעוז לא איבדה תקווה. "אמרתי למאיר: אני אבנה את הבית הזה, לא מעניין אותי כלום. ה' הוציא אותי מבית והוא יחזיר אותי לבית. הדלתות היו סגורות בפניי, אבל לפני ארבע שנים בערב תשעה באב, כשבישלתי את המרק של לפני הצום, קיבלתי טלפון מהבנק שאושרה המשכנתא. זה היה היום שבו עזבנו את הבית. התרגשתי מאוד והבנתי שה' איתנו, שהבית הזה ייבנה מתוך אמונה, נקודה. נצטרף לקבוצה מרוכזת ונעשה את זה".

הבנייה המרוכזת לא הצליחה והם פרשו והתחילו לבנות לבד. מאיר בנה בידיו כמעט חצי מהבית, ורויטל לא הפסיקה להתרוצץ כדי למצוא דברים זולים ויפים. "היו כל מיני הפתעות בדרך. פתאום גיליתי קרן השתלמות שלא ידעתי עליה, פתאום אישרו לי משהו לפני הזמן". אבל המסע ארוך ומתיש וגובה מחירים אישיים וזוגיים בדרך. כבר שלוש שנים שהם בבנייה. "זה לוקח מאיתנו המון כוחות ומביא אותנו למקומות קשים. זה לא מה שפיללנו". הבית עומד על תלו, וכאמור משפחת אביעוז מתכוונת להיכנס אליו בקרוב, אבל החוסן שהיה איננו. לא קהילה ולא פרנסה, הם איבדו שלושה מתוך ארבעת הוריהם בשנים האלה, והגב של החברים הטובים איננו. "אבל בשנים האלה היו גם רגעי אושר, אנחנו ממשיכים וגדלים וגם מתקדמים. זה לא שישבנו ובכינו כל הזמן. כל בוקר אני מודה לה' שלימד אותי יותר להאמין. זו מתנה שקיבלנו בעשר השנים האלה, נהיינו יותר חזקים באמונה".

"את ההבטחה לילדים קיימנו"

חצי שעת נסיעה מזרחה ומעט דרומה, שוכנת קהילת כרמי קטיף. הקהילה מתגוררת כאן, באמציה, כבר כמעט תשע וחצי שנים, ואף אחת מ‑70 המשפחות עדיין לא בנתה את בית הקבע שלה.

"האמת? היום נראה לי יותר ריאלי שאחזור למושב קטיף בגוש מאשר שאבנה את הבית כאן", אומרת נעמה זרביב, שהייתה מזכירת הקהילה לפני ותוך כדי תקופת הגירוש, והביאה את הקהילה לכאן. המשפחות שגרות כאן תלו תמונות ווילונות בקראווילות והשקיעו בגינון מסביב, אבל מה שהן לא תעשינה - קראווילה היא לא בית. המשפחות כאן אמורות להקים את היישוב החדש על ההר ממול. הן רואות אותו, אבל שמה לא באות.

"הטעות הבסיסית של מדינת ישראל", מסבירה זרביב, "היא שהעבירו בחוק שמחריבים יישובים, אבל לא העבירו באותו מטה קסם חוק לבניית יישובים. בתוכנית המתאר הארצית נרשמו לפני כמה שנים היישובים במדינת ישראל, ומאז אי אפשר להקים יישובים חדשים". זו הסיבה שקהילות גוש קטיף שביקשו לקום כיישוב חדש נאלצו לעשות זאת כיישובים צמודי דופן ליישובים קיימים. "ואז נהייה מכבש של לחצים מצד היישוב הוותיק על המדינה, כדי שיהיו להם תשתיות כמו ליישוב החדש, מגרשים נוספים, הפשרת קרקעות וכבישי גישה, וזאת על גבי כיסוי חובות שהיישובים האלה מקבלים. הגדולה היא שאנשי גוש קטיף הצליחו לשמור על מערכת יחסים תקינה עם אנשי היישוב הוותיק", אומרת זרביב ומציינת שהמדינה יכולה הייתה לסיים את כל הסיפור בשיטה אחרת לגמרי, "אם היו מלאימים את האדמות האלה ונותנים תמורתן פיצוי כספי גדול, בזה היה נגמר הסיפור". באמציה-קטיף, כמו גם בקהילת נווה ים של עקורי צפון הרצועה, ממתינות משפחות מהגוש לחתימה על הסכם. עד אז ההסכמים לא נחתמים ואי אפשר להתחיל לבנות.

בינתיים השנים חולפות, וקהילת קטיף שתמיד הקפידה לקלוט שתיים-שלוש משפחות בשנה כדי שהיישוב לא יהפוך ל"מושב זקנים", כפי שמכנה זאת זרביב, לא יכולה לדחוף עוד קראוונים של משפחות צעירות בין הקראווילות. הקהילה לא מתרחבת ובעצם הוקפאה. בשנים האלה משפחות החלו לחתן ילדים ולא יכולות לארח אותם בבתיהן. "כשמגיעים אליך שניים מילדיך הנשואים, אתה צריך לבקש דירות מהשכנים". היא, באופן אישי, מזמינה מדי שנה שתי משפחות של חברים טובים לשבת, והם פותחים אוהלים על הדשא כדי לארח. חוץ מזה, אין פרטיות להורים או לילדים המתבגרים והתנאים - כבר עשר שנים - לא תנאים.

אבל זרביב מרימה כאן תמרור אזהרה נוסף. "הרבה אנשים איבדו מקומות עבודה ולא הצליחו לעבוד באופן מסודר. אנשים אכלו את כספי הפיצויים, כי לא היה להם משהו אחר לאכול. המדינה לא למדה לקח מפינוי סיני, אז אנשים קיבלו הרבה יותר פיצויים ולא הצליחו לבנות בית כי הם השתמשו בכספים האלה. את הכסף המדינה הייתה צריכה לשמור ולתת כנגד התקדמות בבנייה". הקהילה חושבת שכבר ידוע מי הם אלה שייתקלו בקשיים מהותיים בבניית בית הקבע שלהם, אבל זרביב משוכנעת שיש כאלה שמתביישים לחשוף את עצמם ואחרים שלא יודעים את היקף העלויות האמיתיות של בנייה על הר טרשי ומדורג. "מה יהיה עם אנשים שלא יצליחו לבנות בית ביישוב החדש? מה יהיה עם אלה שכבר לא יבנו אבל ילדיהם כן? מי ייקח על המשפחות האלה אחריות בזמן שהמינהלת כבר תפורק, וכל הטיפולים הנפשיים והליוויים מטעם המדינה נגמרו?" היא תוהה. בכלל, הקהילה הגיעה לגיל שבו ההורים בדרך כלל עוזרים לילדים, אבל כאן ההורים יצטרכו לדאוג לעצמם, לקחת משכנתאות ובמובנים מסוימים להתחיל מחדש בגיל שבו מעניקים לדור הבא מתוך נחת כלכלית.

לקהילת כרמי קטיף אין תאריך יעד. המזכירות, שתקופה ארוכה פרסמה שעוד חודש ועוד חודשיים ואוטוטו ההסכם נחתם, כבר לא יכולה להבטיח יותר ולא להגשים.

איך לא מתייאשים?

"הדבר היחיד שיכולנו להבטיח לילדים שלנו כשגירשו אותנו מהגוש הוא שהם יהיו עם החברים שלהם, ואת זה אנחנו מגשימים. מה נעשה? נעזוב את הקהילה?". בכלל, תוהה זרביב, מה המשפחות יכולות לעשות עם סכום הכסף שיש להן ביד? איפה הן בכלל יכולות לרכוש בית? "יש פה אמונה מאוד חזקה ואין מקום לייאוש. מבחינתי פירוק הקהילה זה האסון שלא קרה".

לסיום היא מוסיפה נקודה מעניינת הנוגעת לנקודת המבט על כל סאגת הגירוש והשיקום. "זה טוב שאנחנו תקועים עשר שנים בקראווילות, כי השבר הרבה יותר גדול מקראווילות. הקראווילה היא סמל. אם היו מכניסים את כל אנשי הגוש מיד אחרי העקירה לבתים מפוארים, אף אחד לא היה מבין את השבר הנפשי, הבריאותי והמשפחתי ואת המשמעויות מבחינת עבודה. גם מי שגר היום בבית יפה וגדול מצופה באבן - זה לא מוכיח שהוא במצב טוב. אדם מבוגר שאין לו עבודה, נמצא במצב שלנו. חקלאי שלא קיבל אדמה ולא חזר לחקלאות, נמצא במצב הזה. השבר גדול".