זה התחיל בסיור קצר במוזיאון גוש קטיף בירושלים. בצעדים שקטים הם פסעו אחרי שלמה וסרטייל, מנהל המוזיאון ומגורש מגני טל.
ארבעת המבקרים - דרור ונונו, ענת רוט, ח"כ בצלאל סמוטריץ' ואורית שפיץ, נעצרו ארוכות ליד תמונותיהם של ההרוגים מהגוש, מנסים לחבר שמות לאירועים ולהיזכר. שלמה מספר את קורותיהם של הנופלים והנרצחים, עובר אל חנוכיית הפצמ"רים המפורסמת, וממנה אל ספר התורה שאותר כמעט במקרה בסריקה אחרונה, לאחר שגוש קטיף כולו כבר היה ריק מתושביו.
תמונה של אחדות
השקט שמלווה את התכנסותם של הארבעה אל השולחן, לדיון על לקחי העקירה ההיא ועל התמורות שחלו מאז, לא מלמד על הסערה שעוד רגע תתחיל.
רשימת השאלות והנושאים לדיון שהוכנה מראש נותרה מיותמת. די בשאלה הראשונה שנזרקה לחלל האוויר כדי להלהיט את הדיון שפנה כמעט לכל כיוון אפשרי – גבולות המאבק, ציונות דתית ומנהיגות, מועצת יש"ע ומה לא.
אבל רגע לפני השאלה הראשונה, מתבקש כל אחד מחברי הפאנל לתאר תמונה אחת שנצרבה בזיכרונו מהימים ההם.
אורית שפיץ (53), שהייתה דוברת מטה צפון, המטה שגייס פעילים ומתנדבים מכל אזור הצפון למאבק בעקירה, סוחבת איתה כעס גדול על הנהגת המאבק, שלדבריה לא אפשרה לנצח. התמונה שהיא מתארת לקוחה בדיוק משם. "ביום שישי לפני תשעה באב, קרא לי משה לשם (אל"מ במיל', ממובילי המאבק – ש"כ). הייתי אז אחראית על המאהל הגדול בדרך לגוש. ביום האחרון לפני שעליתי לצפון השומרון, קיבלתי שיחת טלפון מנשות 'אדמה אדמתי', שאותן הצלחתי להכניס לגוש, והן מספרות לי שאחד הרבנים קרא לצבא ואמר עליהן ש'אלה שב"חיות, תעיפו אותן מפה'. מבחינתי זו הייתה נקודת שבר נוראית".
ד"ר ענת רוט (41) הגיעה לגוש קטיף כחוקרת מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. מגמת המחקר שלה הייתה מועצת יש"ע. התנהלותו המאופקת והאחראית של הימין הישראלי ברגעי השבר הגדולים ביותר שלו כבשה את לבה, ומהר מאוד היא מצאה את עצמה חלק ממנו. לפני הבחירות האחרונות אף התמודדה על מקום ברשימת הבית היהודי לכנסת. "התמונה המרגשת שנצרבה אצלי מגיעה אחרי פינוי הבנים מבית הכנסת הספרדי בנווה דקלים. רוב החבר'ה פונו ונשארו שם קבוצות של כתומים, כחולים (שוטרים) וירוקים (חיילים), ואז הוציאו את ספרי התורה. רגע לפני כן התחושה הייתה שעוד רגע מתחילה כאן מלחמת אחים, מתח עצום, ופתאום מהסיטואציה של מאבק וצעקות, מוציאים את ספרי התורה וכל המחנות האלה הפכו למחנה אחד, לעם אחד. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מה זה עם אחד לא כמושג מטאפורי. עם אחד שיש לו משהו גדול יותר מכל חילוקי הדעות".
דרור ונונו (39) היה הדובר הביטחוני של גוש קטיף, שליווה את ימי הפיגועים הגדולים. מעט לפני העקירה עבר לנהל את הקרן לפיתוח חבל קטיף, שהפכה לזרוע ההסברה ואיסוף התרומות למען גוש קטיף בעולם. "למחרת תשעה באב עיכלנו את גודל הגזירה והתקוות התנפצו. כוחות אדירים של צבא התחילו לזרום אל היישובים, לרכך את ההתנגדות של האנשים ולמוטט אותם. ברגע הזה הבנו שכל המאמצים שלנו היו לשווא, ואז כל האוויר יצא, החום עלה לי לארבעים מעלות וזהו. כשראיתי את הגדודים נוהרים נשברתי".
בצלאל סמוטריץ' (35), היום חבר כנסת מטעם הבית היהודי, כיהן לפני עשור כרכז כוח אדם במועצת יש"ע. בימי טרום העקירה היה ממארגני מבצע 'לעזרת אחינו הגיבורים'. "המגמה הייתה שכאשר הגוש ייסגר המונים יתקדמו לכיוון הגוש, וכשהאוטובוסים ייעצרו בנקודה כלשהי אנשים ירדו ויתחילו לצעוד על הכבישים, וכך, גם אם יהיו רק ארבעים אלף איש, נעצור את המדינה מלכת", הוא מספר. במקביל עסק סמוטריץ' בתכנון תוכניות מחאה והכנסת אנשים פנימה לגוש.
דווקא מסמוטריץ' נחסכו המראות הקשים של ימי גוש קטיף האחרונים. הסיבה הייתה מעצר שב"כ מנהלי שהוטל עליו 24 שעות לפני סגירת הגוש. "נעצרתי עם עוד כמה חברים על ידי השב"כ. הייתי שלושה שבועות במעצר שב"כ באגף 7 בכלא שקמה באשקלון. לי ברור שזה נועד אך ורק כדי לטרפד את המבצע שהכנו. זה היה חלק מהבריונות ורמיסת הדמוקרטיה של שרון. נחסכה ממני הטראומה כי הייתי אז במרתפים. בגירוש עצמו הייתי במעצר בית, וכבחור ישיבה בלי טלוויזיה הייתי על הספה מול הרדיו בוכה. אחרי הגירוש שוחררתי בלי כתב אישום כלשהו, עובדה שמוכיחה עד כמה המעצר הזה היה מגמתי בלי כל טענה נגדי".
מאבק גם במחיר החיים
עוד לפני שעולה השאלה הראשונה לארבעת חברי הפאנל, מדפדפת ענת רוט בספרה 'לא בכל מחיר' שבו תיעדה את ימי המאבק בעקירה, ומראה לאורית שפיץ היושבת לידה ציטוט שלה עצמה לאחר אירוע חסימת הכבישים הגדול שארגנה, בהשתתפות 3,000 אזרחים.
אורית אמרה אז: "היום אני בטוחה שלא תהיה התנתקות. הצלחנו להראות למשטרה שביום הפינוי אף שוטר לא יוכל לרדת לגוש קטיף או לשומרון, כי המדינה תהיה משותקת".
הציטוט שבו בחרה רוט שולח את המשתתפים היישר אל השאלה הראשונה והפשוטה – האם באמת האמינו אז שקיימת דרך למנוע את העקירה ההולכת ומתקרבת?
תשובתה של רוט מורכבת: "בשלבים המוקדמים, הפוליטיים, אפשר היה לעצור. בכוח אי אפשר היה למנוע את העקירה. הקונסטלציות הפוליטיות שאפשר היה למנוע בהן את המהלך טורפדו. לזרם התורני לא היה כוח פוליטי משלו והוא נזקק להישען על אחרים, וזה לא הצליח. לפני משאל המתפקדים מועצת יש"ע הבינה ששרון נחוש לבצע את המהלך, והם דרשו מהמפד"ל והאיחוד הלאומי לפרוש עכשיו, כשלאריק עדיין אין תוכנית מסודרת ואין ממשלה חלופית. הם לא פרשו כי חשבו שאפשר להשפיע מבפנים וכשהדברים יגיעו לממשלה יוכלו לעצור. הם לא תיארו תסריט של פיטורי שרים.
"גם במאבק על משאל העם הייתה קונסטלציה שאפשר היה להביא לפיזור הכנסת בדיון על התקציב. אבל המורדים הסכימו ללכת עם שרון, הצביעו בוועדת הכספים בעד, ובמליאה כבר היה לזה רוב. הם היו יכולים לפזר את הכנסת בוועדה עם הפלת התקציב".
אורית שפיץ מתמקדת במאבק השטח, ומשוכנעת שהמאבק כפי שנוהל ותחת ההנהגה שהובילה אותו, לא יכול היה להניב תוצאות של ממש. "ההנהגה, הרבנים ומועצת יש"ע, הם לא הנהגה שהייתה מסוגלת להוביל מהלך אמיתי מול המדינה. היום, עשר שנים אחרי, אני חושבת שמי שמוסס את המאבק הזה הם הרבנים ומועצת יש"ע. האמנו שהמנהיגים שולחים אותנו לקרב אמיתי, אבל בכפר מימון הבנו שאלו הקפות חסרות תוחלת. לנצח זה לעצור את המהלך, אבל הם לא היו מסוגלים. הם שיקרו לנו. עם הנהגה אחרת אפשר היה להוביל מאבק אמיתי", היא משוכנעת, וכשהיא נשאלת למה היא מתכוונת במילים "מאבק אמיתי" היא משיבה בדוגמה: "היה פעיל שלנו שסיפר לנו שכשהוא יצא מהבית לכפר מימון הוא נפרד מאשתו בתחושה שהוא לא יודע אם הוא יחזור. הוא היה מוכן למסור את הנפש".
"אז את מתכוונת למאבק עם הרוגים?" שואלת ענת. אורית לא נבהלת מהשאלה: "אני לא מאמינה שהיו הרוגים, אבל המאבק היה צריך להיות עם נכונות להיאבק עד הסוף, מאבק על ארץ ישראל בכל מחיר".
דרור ונונו מרגיש שמהרגע שבו נפלה ההכרעה הפוליטית, ולנוכח ההתגייסות הטוטאלית של המערכות נגד אנשי הגוש, המאבק נותר חסר סיכוי, או בלשונו: "מה שקרה ב‑15 באוגוסט היה החרבת בתים חרבים". ונונו מסביר: "לא הייתה אז הנהגת ימין. שרון בגד בנו ומי שאמור היה להתנגד לו, נתניהו, זיגזג. המורדים לא היו חבורה רצינית". ולא רק בזירה הפוליטית נפלה ההכרעה, אלא גם בזירה הביטחונית: "מדינת ישראל נתנה נשק לפלשתינים, ובעוד ביו"ש היה מבצע 'חומת מגן' שניקה את קיני המרצחים, בגוש קטיף זה לא קרה. חמאס התעצם, וכשהצבא הריח לאן מוביל הדרג הפוליטי הוא עבר למצב מגננה. כבר לא הגנו עלינו. באחת השבתות נחתו בנווה דקלים מאה פצמ"רים. לא היה דיווח ולא תגובה. צה"ל הפקיר אותנו".
את המציאות הביטחונית המופקרת קושר ונונו למתקפה ההסברתית נגד הגוש ותושביו. "מה שהדליק את המהלך של שרון זה פיצוץ הנגמ"שים בפילדלפי והרג שתי החיילות בנצרים. העם הרגיש שאי אפשר עוד לאבד ילדים". בנוסף לכך, "מול לחץ בינלאומי, שרון חיפש מפלט והיה לו קל לשסות את העולם נגדנו. כל התקשורת והמערכת המשפטית התגייסו נגדנו", הוא אומר ומציג דוגמה להתגייסות התקשורתית מאותה תפילת המונים עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל. "זו הייתה תפילה זכה של עשרים אלף איש, אבל כשינון מגל דיווח על זה, פנה אליו יעקב אלון מהאולפן וביקש לדעת איך ציבור המתפללים מגיב לכך שביניהם נמצא אחיו הצעיר של יגאל עמיר. זה מה שעניין אותו".
לעומתו, בצלאל סמוטריץ' משוכנע שמאבק הרחוב היה יכול להניב תוצאות אחרות. "הקואליציה הייתה קואליציה צרה. היו המורדים והיו שלושה שרים שהתנדנדו. הרציונל של כפר מימון התבסס עליהם. הרציונל של המאבק היה לייצר כאוס שיביא לנפילת הממשלה", הוא אומר וכדי להסיר ספקות מוסיף: "זה לא שחשבנו שננצח את צה"ל. ברוך ה' את צה"ל קשה לנצח, אבל אפשר היה לייצר כאוס שיוביל לפירוק הקואליציה. המורדים הסתכלו וחיפשו את המנהיגים מקרב השרים, והאמנו שכאוס כזה יוביל אותם לפעול. האמנו שיהיה לשרון קשה לבצע את זה בלי רוב ובלי לגיטימציה. נכון שעם שרון אי אפשר לדעת כי הוא היה בריון, ואולי גם אם הוא היה נשאר לבד הוא היה עולה על הטרקטור ומבצע את ההרס. אבל באופן הרגיל של דמוקרטיה, ובהתחשב בכך שבפוליטיקה שלנו הרבה אנשים, גם בשמאל, חיכו לשרון בפינה, היה לזה סיכוי".
דבריו של סמוטריץ' לא נשארים תלויים באוויר. "מה זה כאוס?" שולחת לעברו רוט. הוא מבין את החשש הגדול, זה שהוצג בשעתו בפני רבני הציונות הדתית, ודוחה אותו. "אני חלוק על ההערכה שהוצגה לרבנים, שיירו באנשים וייהרגו כאן עשרות אנשים. זה בלוף. אף אחד לא היה יורה בילדים ובנשים שהיו פורצים את הגדרות. גם לא אריק שרון. בכל מקרה, אם חלילה כן היו יורים, אחרי הכדור הראשון הממשלה הייתה נופלת. היו מורדים ושרים שהיו אמורים להוביל את המרד הזה, אם היה להם אומץ. זה היה מוביל לעמונה כפולה ומכופלת שיחד עם שיבוש ושיתוק המדינה, הייתה מובילה למהפך הזה".
להילחם מתוך אהבת העם
על כל זאת מוסיף סמוטריץ' את מה שהוא מגדיר כ"המישור האמיתי יותר", ומבהיר כי שאלת הסיכוי לנצח את המאבק לא אמורה להטריד אותו.
"כבן תורה אני אמון על המאמץ ולא על התוצאות. אני עובד אצל הקב"ה וחובתי להתאמץ במסגרת מה שאני יכול ומבין. אני לא שואל את עצמי אם יש לי סיכוי, ולכן גם אחרי הגירוש אין לי משבר אמוני, והמדינה נותרה ראשית צמיחת גאולתנו ויסוד כיסא ה' בעולם ויש לי שני דגלים על האוטו. אני שואל את עצמי מה אני צריך ויכול לעשות, וכאן עולה שאלת הלגיטימציה - האם יש לי לגיטימציה לכפות על עם ישראל לעצור את התוכנית הזאת או לא, ומתוך אהבה גדולה לעם ישראל אני אומר כן".
מה זה לכפות?
"לכפות זה ליצור את הכאוס הזה, לסרב פקודה, לריב עם חיילים, לפרוץ את הגדר בכפר מימון כדי שהמדינה לא תהיה מסוגלת לבצע את המהלך. אנשים אומרים לי - אין לך אחריות על הצבא, ואני אומר להם: הפעולות שלי נובעות מתוך האהבה הגדולה שלי לעם ישראל. זה לא שהארץ חשובה מהעם. זה כמו אמא שרואה את הבן שלה הולך ספוג אלכוהול עם חבורת עבריינים, ומתוך האהבה הגדולה שלה היא מושכת אותו משם ונותנת לו שתי סטירות, גם אם הוא לא רוצה בזה. עם ישראל היה אז תינוק שנשבה אחרי השקרים של שרון ואחרי ההתגייסות הטוטאלית של התקשורת".
אורית דוחה את כל שאלות האם והאילו. שאלות כאלה, היא אומרת, רק מחלישות. "כשאני מאמין בנקודה מסוימת, אני נכנס בזה ברבאק! הלכנו ביושר ומתוך אמונה שמה שאנחנו עושים הוא לטובת עם ישראל. יש לנו את הזכות המלאה להנהיג את עם ישראל. למה ביבי יותר טוב מכל אחד אחר? אם בתודעה שלנו תהיה ההבנה שיש לנו את הזכות להנהיג, נצליח".
בקולו השקט והמדוד, מצנן ונונו את הבטוחים ביכולת לנצח ושב אל הפרקטיקה הכואבת. "בראייה אחורה, אני חושב שאחרי הצעדים הפוליטיים לא היה סיכוי", הוא אומר. "ברמה של אנשי גוש קטיף היה כאן מאבק הרואי. מפקד הכוחות עמד מדי ערב בשחצנות בטלוויזיה ודיבר אלינו כמו שנסראללה מדבר אל ישראל. הוא איים שאם לא תפנו רכושכם יופקר וכו'. במשך שנה וחצי אנשי גוש קטיף שמעו ונותרו איתנים. אין לי ספק שאם זה היה קורה ביו"ש, הביטויים היו שונים לחלוטין. יותר משמונים אחוזים נשארו עד היום האחרון. ביהודה ושומרון ידעו להתפלפל מעל דפי 'נקודה' על קוצו של יו"ד, אבל בגוש קטיף היו אנשים פשוטים עם עוצמה גדולה".
ונונו מצטרף לביקורת על ההנהגה, אך הוא אינו סבור שתובעי הכוחניות היו משיגים תוצאות אחרות. "ההנהגה חטאה בכך שלא הייתה בה מספיק נחישות. מהצד השני, ביום ה‑30.6, כשבועיים לפני אירועי כפר מימון, כל המיליטריסטים והאקטיביסטים בימין הגיעו ואמרו שהם ילמדו אותנו להיאבק. הם הגיעו למלון גוש קטיף הנטוש, התבצרו ומתחו משם ביקורת על הפסיביות של אנשי גוש קטיף, שהמשיכו לזרוע במקום להילחם. כל המצדה הזאת פונתה בשלושים דקות. אחד הקצינים הבכירים הכריז אז ש'נוער הגבעות התגלה כנמושות'. העובדה היא שכאשר הם התקבצו למקום אחד, פינו אותם בחצי שעה. אני לא מקבל את מתיחת הביקורת על אנשי גוש קטיף".
סמוטריץ' ממהר להבהיר: "לא תשמע ממני מילת ביקורת אחת על אנשי גוש קטיף. אני מעריץ אותם על הגבורה מול המצב הביטחוני, מול הלוחמה הפסיכולוגית ועוד. אגב, אני גם לא בא בטענות להנהגה. אני בטוח שהם פעלו לשם שמיים. היה לי ויכוח איתם אז ויש לי גם היום".
רוט מנסה להציב קווים מוסכמים בין הצדדים: "אנחנו מסכימים שאפשר היה בצמתים מסוימים לאורך המאבק לייצר את המציאות הפוליטית שתעצור את המאבק. השאלה והמחלוקת היא הכלים".
ללמוד מוועדי העובדים איך להפגין
בשלב זה מבקש שלמה וסרטייל, מנהל המוזיאון, להתערב. כמי שניהל את מגעי המאבק בכנסת, השתתף בישיבות וקיים מרתון אינסופי של מפגשים עם פוליטיקאים במאמץ להניא אותם מכוונותיהם, גם הוא לא רואה סיכוי למאבק מול הבולדוזר שעמד אז בראש הממשלה. ועם זאת, הוא אומר, מאבק היה חייב להיות כאן. "לא בגלל שזה הבית שלי, אלא בגלל הביזיון שעם ישראל מוכן לוותר על חבל ארץ ממולדתו".
וסרטייל מתאר בהרחבה את ההתמודדויות והלחצים שעמדו לפתחם של תושבי גוש קטיף טרם הגירוש. "התקשורת שטפה אותנו בהכפשות, יו"ר מינהלת סלע שיקר בתקשורת וסיפר שכך וכך משפחות כבר פנו אליו ומוכנות לעזוב בהסכמה. דברים שלא היו מעולם. מול כל אלה האנשים הבינו שצריך ללכת בקו אחד – לשמור כלל ברזל שבו שלמות העם קודמת לשלמות הארץ. זה לא היה קל. נפגשנו עם אחד מיושבי ראש הוועדים הגדולים בארץ. הוא הודיע שאם רק נרצה הוא ואנשיו יוכלו לעזור לנו, אבל הוא גם שאל אם אנחנו באמת רוצים להישאר או מוכנים להתפנות עם פיצוי. אמרתי לו שאנחנו רוצים להישאר, והוא אמר שכוועד גדול הם יודעים גם להוריד את השאלטר. אמרתי לו שיש לנו תנאים - שלמות העם. הוא שמע ואמר: 'אם כך, אז כנראה אתם לא רוצים להישאר. אנחנו יודעים לעשות מלחמה, ולהשאיר אדמה חרוכה'".
אורית שומעת את דבריו של וסרטייל, שמעוררים בה שוב את המתח סביב שאלת גבולות המאבק. "אני מרגישה שאין לנו זכות לדבר כיועצים מהצד. לא היינו שם ולא הרגשנו את הכאב", היא מקדימה ומיד ממשיכה: "מנקודת המבט שלי, ולא ממקום של ביקורת, אני מזכירה שכשרצינו להוריד אנשים לגוש היו אנשים שאמרו 'לא תודה. אנחנו רוצים את השקט שלנו', ואנחנו אמרנו שהנה, חודש לפני שהולכים לזרוק את האנשים האלה לכל הרוחות, הם עדיין רוצים שקט ולשמור על הדשא שלא ילכלכו להם אותו עם אוהלים. אני זוכרת שבמטה שאלנו את עצמנו אם יש לאנשי גוש קטיף זכות לומר שהם רוצים לשמור על הדשא שלהם, או שיש לנו את הזכות לומר, כעם ישראל: אנחנו רוצים להיאבק, עם כל הכבוד לכם".
רוט משוכנעת שדווקא גבולות המאבק הם שהעניקו לציונות הדתית קרדיט עצום בחברה הישראלית, ומספרת: "חלק מהדברים שהביאו אותי אל הציבור הזה היו ההערכה הגדולה שלי לתפיסה שבה יש לנו אחריות. גם אם שרון נאבק בכל מחיר, אנחנו לא נאבקים בכל מחיר. יש לנו קווים אדומים. הסייגים הללו היו מקור להערכה".
סמוטריץ' שומע בדבריה של רוט ביקורת שאינה מקובלת עליו על דרך המאבק שהוא וחבריו ניסו להנהיג. הוא לא מוכן לקבל את החלוקה הזאת בין אחראים יותר לאחראים פחות. "את מציגה את זה כאילו צד אחד נהג באחריות, אבל האם את מוכנה לקבל שגם הצד השני של המאבק נהג מתוך אחריות? אנחנו פועלים במאבק תקיף מתוך אותה תחושת אחריות על עם ישראל, מתוך ההבנה שתוצאות הגירוש היו נוראות ואיומות לעם ישראל ערכית, חינוכית, מעשית וביטחונית".
אורית רואה במגבלות שהציבה ההנהגה למאבק הוכחה לכך ש"אנחנו עצמנו לא מאמינים בצדקת דרכנו". רוט דוחה את הדברים: "אנחנו מאמינים, אבל האחריות הממלכתית מביאה אותנו להחלטות הללו".
סמוטריץ' שומע את דבריה והם מקפיצים אותו: "שוב את מגיעה לטרמינולוגיה הזאת. אני רואה את עצמי כסוּפר-ממלכתי. יש לציונות הדתית תחושת נחיתות מובנית, כאילו הציונות החילונית הקימה את המדינה והיא עושה לנו טובה שהיא מוכנה לשתף אותנו. אני לא מקבל את הגישה הזאת. המדינה הזאת שלי לא פחות מכל אחד אחר, ויש לי לגיטימציה להיאבק איתו על ההנהגה, ואם אני רואה שהעגלון נוהג למקום מסוכן, אני צריך להילחם איתו בכוח כדי לאחוז במושכות. לכן אני פועל מתוך ממלכתיות ואחריות. חורה לי שמייחסים לנו שאנחנו פחות ממלכתיים. הכאוס שרציתי שיהיה כאן נובע מתוך תחושת אחריות. ידעתי שיהיה כאוס שמחירו גבוה, אבל ידעתי שהמחיר של הגירוש יהיה עצום עשרות מונים יותר מחצי שנה של כאוס".
רוט מוסיפה טיעון נוסף. מאבק אלים היה משרת, לטענתה, את הדה-לגיטימציה שיצר שרון נגד ציבור המתיישבים, כשתיאר אותם כציבור פונדמנטליסטי, אלים ומסוכן שמאיים על קיום המדינה והדמוקרטיה. "זה גם לא היה מונע את המהלך, וגם גורם לציבור הציוני-דתי לאבד את הרלוונטיות שלו להרבה שנים".
אורית לא מתרשמת מאובדן האהדה בעם. "אני לא רוצה להיות מחובקת ונאהבת. יש לי יעד והוא לעצור את החורבן הזה ובכל דרך אפשרית, גם אם לא אמצא חן בעיני חלק מעם ישראל. אם אני הולכת עם מסר אמיתי וישר, בלי לחפש איך למצוא חן, מוכיחה שהמסר הוא בדמנו, הציבור היה רואה ומכבד את זה".
רוט מחדדת כי האהדה הציבורית נועדה למנוע את מהלכי העקירה, ולא לקצירת אהבה מהעם. "כדי למנוע עקירה צריכים להתחבר לעם, שהעם יהיה בעדך, ואם אתה יוצר פעולות שבהן אתה נראה אלים ומשרת את הדימוי המיליטנטי שלך כסכנה, הציבור יהיה נגדך. לכן התנגדו לחסימות כבישים".
להיות אליטה בלי להתבייש
סמוטריץ' מוצא בשאיפה ללגיטימציה מהעם סוגיה עמוקה הרבה יותר, כזו שמלמדת על עייפותה של הציונות הדתית ממשימת ההנהגה. "אני לא מקבל את המונח הזה של 'דעת קהל'. דעת קהל היא שבשבת שיכולה להשתנות בכל פעם שיבוא לה איזה אריק שרון שייקח אותה מכאן לכאן. אפשר וצריך להחזיר את העם בתשובה, אבל זה דבר שנעשה במהלכים חינוכיים ארוכי טווח. בטווח הקצר והבינוני, נדרשת יצירת מנהיגות ויצירת סחף של העם אחרי ראש חץ שהולך לפני המחנה.
"מאז רצח רבין חשבנו שהתנתקנו מהעם ולכן כיבינו את המבערים והורדנו את הדגלים, וכאן הציבור שלנו התחיל להתפורר. אני מדבר היום עם נוער ציוני-דתי שאיבד את גאוות היחידה, שאין לו אור בעיניים, כי מדברים איתו על הצורך להיות עניו ולדבר בגובה העיניים. אליטה מובילה מדינות, ואני אליטה ואני לא מתבייש בזה. השגיאה הגדולה היא הצורך לדבר עם העם. זה קשקוש לחשוב שאפשר לשכנע את העם בפגישה שהרושם שלה יחלוף במהדורת החדשות הבאה כי שוטפים לו את המוח. תרים דגלים, תקים תנועה ותסחוף, לפעמים בכוח. הציונות הדתית התעייפה מלהיות קדימה והיא מתרגשת מסימפתיה. אני מוכן לתפקיד הקשה הזה של מי שלא מחבקים אותו ולפעמים גם כועסים עליו, אבל הוא מוביל את עם ישראל למקום שהוא צריך להיות בו".
רוט מסכימה, אבל שבה ומציבה את נקודת המחלוקת: "אני מסכימה לכול, אבל השאלה העיקרית היא באילו כלים. צריך להוביל, אבל אני חוזרת לסיסמת הבחירות – 'מפסיקים להתנצל, אוהבים את ישראל'. זה השילוב. זה שאתה אליטה זה לא במחיר של ניתוק מהעם ונקיטה בכל האמצעים. אפשר לבוא עם להט ואידיאולוגיה ולהיות חלק מהעם".
ומה לגבי העתיד? האם טראומת הגירוש מונעת את העקירה הבאה או מקרבת אותה לאחר שהוכחה כאפשרית?
וסרטייל משוכנע שגירוש נוסף לא יקרה, בעיקר בשל חולשת המנהיגות. רק אדם כמו שרון יכול היה לבצע מהלך גרנדיוזי שכזה, הוא קובע. סמוטריץ' סבור שאת הגירוש הבא מונעת טראומת הטיפול הכושל בעקורים, ששליש מהם עדיין אינם מתגוררים בבתי קבע. "אני אומר כאן משפט קשה, ויסלחו לי אנשי גוש קטיף: המזל הוא שהמדינה כל כך כשלה בטיפול בהם, עד שזו הטראומה של הפקידות הישראלית. היום אפילו הרב שרלו מדבר על סירוב פקודה, אחרי שראה את מה שעלה בגורל העקורים".
לעומתם, ונונו משוכנע שלא סטיקרים ואהבה ימנעו את העקירה הבאה וגם לא מצב העקורים, שלהערכתו ממש לא מעניין את החברה הישראלית. העקירה הבאה, הוא סבור, תימנע בגלל המצב הביטחוני. כשם שברמת הגולן נמנעה נסיגה רק בגלל שהפרטנר שמעבר לגבול הוא בשאר אסד, כך גם ביהודה ושומרון. "ביהודה ושומרון ישפיעו גם המאסות של התושבים וגם העובדה שהדיוטי פרי היה סגור באוגוסט 2014 לעשרים וארבע שעות בגלל שנפל טיל בסביבה".
אורית מסרבת להיכנע לאופטימיות הקודרת של חבריה: "אוי ואבוי לנו אם ננוח על זרי הדפנה ונגיד שהמנהיגים הם לא אותם מנהיגים ולכן זה לא יקרה שוב. חבל שאנחנו לא מכינים תוכניות מגירה ולא עובדים על הכנת הנהגה והכנת הציבור לכך שחלילה זה יגיע".