המקדש הוא שורש קדושת העולם, שכן ממנו החלה בריאת העולם ובריאת אדם הראשון.
אולם אין זו רק מציאות רוחנית. יש לזכור כי כשליש מתרי"ג המצוות אפשר לקיים רק במקדש. בלי מקדש שבנוי על תלו, רוב רובה של תורתנו חסר.
אם נזכור כי כנגד תרי"ג המצוות יש לאדם תרי"ג איברים וגידים, וקיום כל מצווה מתקן איבר מסוים באדם – הרי שכיום גם מציאותנו הרוחנית חסרה ופגומה. אולם מעבר לכך, לא רק שמצוות רבות תלויות במקדש, אלא שמצוות בניין המקדש היא מצוות עשה ככל יתר תרי"ג המצוות, וזאת לדעת כל מוני המצוות.
בספרו 'תורה אור', פרק י', כותב החפץ חיים כך: "ובזה שנתחזק עצמנו לשמור כל חוקי התורה, ואף באלה שאין בידינו נשתוקק גם כן מתי יבוא לידינו לקיים, ונקיים אותם על כל פנים בלימוד הלכותיהן, ישיב ד' את שבותינו ויקבץ נדחינו... ובפרט בענין החוקים של עבודת בית אלקינו, אם נהיה אנחנו מוכנים מצידנו בכל הלכותיהם, גם הדעת נותנת כי תגרום זאת קירוב הגאולה". וממשיל זאת שם לכלה, שבעת שהיא עומדת מוכנה עם תכשיטיה, נשאר רק לקרוא לחתן שיכניסה לחופה.
האם אנחנו אכן מודעים לעוצמת חסרון המקדש? האם אנחנו אכן משתוקקים לבניינו?
בתוך שגרת היומיום איננו חיים את נושא המקדש. אומרת הגמרא: "אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקדוש ברוך הוא" (עבודה זרה ג, ב). וברבנו חננאל שם מביא כי אין שמחה לפני בורא עולם. דבר זה חל גם לגבינו, כנאמר במסכת ברכות: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה', אימתי? בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה'" (ברכות לא, א). לכאורה הדברים שייכים זה לזה: אין שמחה בעולמות העליונים, וכך אף אנו עצבים בעולם הזה, שכן בלי בית המקדש אין השראת שכינה בשלמות.
אומרים חז"ל: "בשלושה דברים עתידים (ישראל) למאוס: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש... אמר ר' סימון בן מנסיא: אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלושתם. זה שאמר הכתוב: 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם' - זו מלכות שמים. 'ואת דוד מלכם' - זו מלכות בית דוד. 'ופחדו אל ה' ואל טובו' - זה בית המקדש" (מדרש שמואל יג, ד).
לפנינו סדר ברור של מהלך הגאולה העתידה, ואליו מתייחס רש"י בביאורו לגמרא: "אחר ישובו לבית המקדש וביקשו הקב"ה ואת דוד מלכם" (רש"י למגילה יח, א). דהיינו: הסדר הוא בניין בית המקדש ולאחריו מלכות בית דוד. לפיכך, כל זמן שמקדשנו אינו עומד על תלו אנו מעכבים את הופעת הישועה השלמה. זהו גם הסדר בתפילת שמונה עשרה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", ורק לאחר מכן "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".
מקדש תחילה
באופן דומה מבואר בתלמוד הירושלמי: "אמר רבי אחא: זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד", ועל קביעה זו אין עוררין שם, ועל פיה מבארים כל מפרשי הירושלמי באופן פשוט שזהו סדר הדברים. כך למשל מבאר שם התוספות יום טוב: "כי בניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי, וכל שכן לתחיית המתים... נמצא שעד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו, וכמו שהיה בתחילת בית שני".
אולם, לכאורה מהלך זה אינו תואם את הדעה הרווחת בציבור שמקדש העתיד ייבנה בידי שמיים. יש לציין כי מרבית הראשונים והאחרונים סוברים ששיטה זו היא בעיקר תיאור של גילוי רוחני. שיטה זו מופיעה בדברי רש"י ובעלי התוספות במסכת ראש השנה (ל, א וכן בסוכה מא, א) בהקשר לדיון בגמרא על מצוות הנפת העומר ביום ט"ז בניסן לאחר החורבן. כותב שם רש"י (לפי מהלך הגמרא אשר אינו נפסק להלכה!): "אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר: 'מקדש ה' כוננו ידיך'".
נצטט מדברי בעל הערוך לנר (בביאורו למס' סוכה): "לעניות דעתי דוחק הוא לפרש הגמרא כן... (הוא מביא מדברי הגמרא בהמשך המסכת שם, הדורשת שמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד יהיו שניהם אומנים לבניין בית המקדש, ושואל:) ואם כבר בנוי ומשוכלל ירד למטה, מה אומנות שייך בזה?... ומה שאנו מתפללים בכל תפילותינו: 'יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו' יהיו תפילות שווא כיוון שכבר נבנה הוא? והיה לנו להתפלל שיגלה בית המקדש במהרה. ולכן נראה היה נראה לעניות דעתי דודאי בית המקדש לעתיד לבא יבנה בנין ממש בידי אדם, ומה שנאמר 'מקדש ד' כוננו ידיך' שנדרש בתנחומא שירד למטה הוא בית המקדש רוחני שיבא לתוך בית המקדש הנבנה גשמי כנשמה בתוך הגוף... אמנם כמו שלמטה בארץ אין נשמה בלא גוף, כמו כן המקדש הרוחני לא יקום בלא מקדש גשמי".
שנזכה עוד השנה לבניין בתפארתו, ומתוך כך – לגאולה השלמה.