ההבדל באיכות כוח האדם בין פרקליטות המדינה למערך התביעה המשטרתית הוא סוד גלוי במערכת המשפט. איש לא יאמר זאת במפורש, אך במשתמע העניין מוכרז בראש חוצות שוב ושוב.
לא מדובר רק בשכר הנמוך יותר שמרוויחים התובעים המשטרתיים, אלא גם בזריזות שבה מוציאים מידיהם כל תיק מורכב וחשוב. כך למשל במתווה הראשוני של נציבות הביקורת על מערך התביעה, הוחרגה התביעה המשטרתית מהביקורת למשך השנה הראשונה "לצורך התארגנות". זאת בידיעה ברורה כי החלת ביקורת חיצונית ואפקטיבית על המערך הזה בלי הכנה מוקדמת עלולה להנחית עליו מכה קשה מדי, וגם לרתק את כל משאבי הנציבות רק לטיפול בתובעים המשטרתיים. נסייג כמובן ונאמר שגם כוח אדם איכותי אפשר למצוא במערך התביעה המשטרתית, ולעתים אפילו כזה שלא הושחת במהלך שירותו בארגון.
לו רצו, היו יכולים פרקליטי המדינה עצמם ללמוד הרבה במעט התבוננות בהתנהלות התביעה המשטרתית. כמו אב שמתבונן בבנו הצעיר, או רב שמתבונן בתלמידו שטרם למד די צורכו, הם היו יכולים לגלות בה מראה מעט גרוטסקית של עצמם, שבה כל עקמומיות קלה מתגלה כגיבנת וכל מחווה מביכה הופכת לפרכוס. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים פליליים, עו"ד רז נזרי, קיבל הזדמנות להצצה כזו בדיון שהתקיים השבוע בוועדת החוקה של הכנסת.
השפעת הספין של משרד המשפטים בעניין תת ניצב אפרים ברכה ז"ל טרם פגה, למרות העובדות שהתגלו מאז מותו הטראגי. גם מי שלא היה ברור לו אז, מבין היום שמשרד המשפטים בדק מידע חמור נגד מי שעמד בראש היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), כזה שהיה עשוי להדאיג מאוד את קצין המשטרה הוותיק. היום ברור שהתקשורת הממוסדת, זו שהולכת ונמחצת תחת מהפכת המידע, לא פרסמה דבר על המידע הנפיץ שמתעכב על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה. בלי אתר החדשות של העיתונאי יואב יצחק, וההד הגדול שהוא מקבל ברשתות החברתיות, הציבור לא היה יודע על כך דבר.
ראוי היה אפוא שיו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ניסן סלומינסקי, היה מכנס ישיבה דחופה בשאלה כיצד להגן על חופש הדיבור ועל היכולת של הציבור לדעת דבר או שניים על בעלי הכוח והשררה, יכולת שעוברת אט אט מגופי התקשורת המסודרים אל המדיה החדשה ברשת. סלומינסקי בחר לעשות את ההפך. הוא כינס בחדר הוועדה את הגופים השלטוניים החזקים ביותר, אלו שיכולים למעוך בהחלטה אחת כמעט כל אזרח, ודן איתם בדרכים להגבלת חופש הביטוי. וכך ישבו סביב השולחן אנשי שירותי הרווחה, הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט, אסופה של טיטאנים אימתניים שבכו והתלוננו.
עו"ד נזרי סיפר בוועדה כי משרד היועץ המשפטי לממשלה מנהל דיונים עם חברת גוגל כדי לנסות ולהסיר תוצאות חיפש שמובילות להשמצת עובדי ציבור. איש בוועדה לא הקשה האם נזרי היה מבקש מגוגל למחוק את כתבותיו של יואב יצחק בעניין תנ"צ ברכה. אחרי הכול, בהודעה שהוציא משרד המשפטים לעיתונות הוא כינה את גילוייו של יצחק "שקרים גסים". אך הם התבררו כמידע חשוב ולכל היותר לא לגמרי מדויק, שלו היה נזרי מסיר אותו מהרשת ייתכן שלא היה מגיע לעולם לידיעתו של הציבור הרחב.
עוד אמר נזרי כי במשרדו הוקם צוות שנועד "להתמודד עם רדיפת אנשי ציבור הן במישור הפלילי והן במישור המנהלי". הניחוש שלי הוא שהצוות של נזרי ילך דווקא על התחום האזרחי. מעצר של אזרחים שכתבו פוסט ובו טענות נגד עובד ציבור מחולל רק מהומה גדולה יותר וצורך דחוף של העיתונות לחקור את הטענות שהועלו. קשה גם לראות את בית המשפט העליון, שהתיר להקרין שקרים נגד חיילי צה"ל ב'ג'נין ג'נין', מאפשר הוצאת צווים שונים נגד אתרים שמפרסמים אמיתות נגד פקידות סעד. לעומת זאת תביעות אזרחיות, לעתים במיקור חוץ, של המדינה נגד אזרחים הפכו לכלי פופולרי במיוחד בפרקליטות בשנים האחרונות. לפעמים מספיק איום בתביעה כדי לגרום ללא מעט אזרחים או פלטפורמות רשת למהר ולמחוק כל טענה נגד עובדי ציבור.
מכל מקום, נזרי בוודאי שלא מתכוון לסרס את העיתונות הממוסדת, או למנוע ביקורת על מוסדות המדינה. הוא יודע שהמחיר לדמוקרטיה יהיה כבד מדי. לכן גם הוא קפץ כאשר עמיתו מהייעוץ המשפטי של המשטרה הציג בוועדה קריקטורה שהתפרסמה בעיתון זה, ותהה איך אפשר יהיה למנוע פרסומים כאלה בעתיד. הקריקטורה של יוסי שחר ליוותה כתבה שבה נטען כי המשטרה ממהרת ליטול נשק ממתיישבים יהודים ביו"ש, ובכך מפקירה אותם לידי המחבלים. בקריקטורה נראה שוטר עומד מנגד כאשר ערבי דוקר יהודי חובש כיפה. "הקריקטורה מציגה את המשטרה שלנו, ושמה אותנו לקלס", זעק היועץ המשפטי של המשטרה. "עיתון שפרסם קריקטורה פרובוקטיבית, אז בשביל זה נסגור את העיתון?" הגיב מיד עו"ד נזרי, שקיבל הצצה לרגע למעין קריקטורה שלו עצמו.
אבנים צודקות
סוד גלוי נוסף שלא מדברים עליו הוא ההתנגדות של חברי הכנסת הערבים לחוקים שמחמירים עם עבריינים העוסקים בטרור לאומני או בעבירות בנייה. על הכוונת הפעם הייתה הצעת החוק של שרת המשפטים איילת שקד להחמרת סיווג עבירת יידוי אבנים לעבר שוטרים לעבירה חמורה, שעונשה חמש שנות מאסר, וכן קביעה של מדרג עונשים ברור ליידוי אבנים על רכב נוסע. הסעיף האחרון נועד להתמודד עם העונשים הקלים מאוד שמטילים בתי המשפט על מיידי אבנים, בעיקר כאשר מדובר בקטינים. גם כאשר מדובר בכאלו שנתפסים פעם אחר פעם בפשע המסוכן.
התקשורת כמעט אינה מדווחת על אירועים חבלניים מעין אלו, ולכן הציבור לא נחשף לתופעה במלוא היקפה. אך המציאות היא שבנושא זה מוגשים בשנה יותר מאלף כתבי אישום. שליש מבקשות המעצר של משטרת מחוז ירושלים הן נגד אזרחים שיידו אבנים. למטווח המתמיד במזרח העיר על הרכבת הקלה יש נתח מכובד מבקשות המעצר הללו.
השבוע אישרה הכנסת את התיקון לחוק בקריאה שנייה ושלישית. אך קודם לכן הוא עבר בוועדת החוקה של הכנסת בישיבה שאליה הקפידו להגיע רבים מהח"כים הערבים שניסו לסכל את שינוי החוק. כאמור, זו אינה הפעם הראשונה שהח"כים הערבים מנסים לסכל חוקים כאלה, אבל אם פעם הרטוריקה דיברה על פגיעה לא מידתית בזכויות אדם ועל חקיקה דרקונית, הפעם היא לוותה ברטוריקה שפשוט מצדיקה את טרור האבנים. נאומים מאלפים נשמעו מפיהם של ח"כ אחמד טיבי וכמובן מח"כ חנין זועבי. אבל אנחנו בחרנו להביא דווקא את דבריו החד-משמעיים של ח"כ ג'מאל זחאלקה: "תארו לעצמכם שהיינו מביאים בפני דיין צדק מיידי אבנים ואת מי שגרם להם ליידות אבנים", אמר ח"כ זחלקה בוועדה, "את מי השופט היה מכניס לכלא? את זה שהרס את הבית, הפקיע את הקרקע, הרג את האח, או את אותו ילד שזרק אבן? אתם נטפלים לאותו אדם שהגיב לעוולות גדולים, איזו צביעות. מי שהורס בתים מקבל צל"ש, אבל אותו ילד שהכעס שלו מוצדק - עליו מטילים עונשים. אין צדק בחוק הזה".
נואפים וממשיכים
שתי סערות תורניות פקדו את מקומותינו בשבועות האחרונים. האחת גדולה, פרשת הרב מהצפון. היא גדולה מפני שמדובר בדמות שהייתה גדולה בעיני רבים ומפני החומרה הבלתי נתפסת של המעשים המיוחסים לו. אשמתו של הרב עדיין לא הוכחה, אך מספר התלונות ההולך ומצטבר וימי המעצר ההולכים ומתמשכים מחזקים את ההשערה כי הפרשה העצובה תסתיים באופן חד משמעי.
הפרשה השנייה, קטנה וטרייה מהשבוע, היא של מנכ"ל מדרשה בדרום. קטנה על שום שמדובר אמנם בטיפוס פעלתן, אך בוודאי לא במנהיג רוחני. היא גם קטנה משום שאפילו אם בסופו של דבר האיש ייחקר ויעמוד למשפט, יהיה זה באצטלה משפטית גבולית ביותר. כזו שגם אם כל העובדות המסופרות נכונות, ייתכן שאינה מגיעה לכדי מעשים פליליים.
ההיסטוריה של הציונות הדתית מלמדת כי אם תסתיים הפרשה הקטנה בלי העמדה לדין, המנכ"ל עשוי לחזור לפעילות חינוכית גם אם יוכח בעליל שמדובר בדמות חינוכית מפוקפקת ביותר. יודעי חן יכולים לנקוב בשמות לא מעט אנשים שקלונם התגלה וממשיכים להרביץ תורה בבנות צעירות. לחלקם המערכת התייחסה בסלחנות, את האחרים היא ניסתה להזיז ממשרותיהם בלא הצלחה. אחרי הכול, החוק החילוני במדינת ישראל לא רואה את הניאוף בחומרה, ובוודאי שלא כעילה לפיטורין ממשרה ציבורית. אך האם יש חבר כנסת אמיץ דיו מתוך יותר מעשרים ח"כים דתיים וחרדים שיעז להציע חוק שיקבע כי ניאוף הוא עילה לפיטורין ממוסדות חינוך אורתודוקסיים?