מבקר המדינה, השופט יוסף שפירא, פרסם השבוע (ב') דו"ח מיוחד בנוגע לפיתוח משק הגז בישראל.
עיתוי הפרסום אינו מקרי. עוד לפניו הבהיר השופט שפירא לראש הממשלה ושרי הממשלה כי הוא מצפה שלא תתקבלנה החלטות סופיות בנוגע למתווה הגז לפני פרסום הדו"ח.
כאשר התברר שנתניהו אינו מתכוון לחכות, החליט המבקר לעשות כל מאמץ ולהקדים את פרסום הדו"ח, כך שיוכל להשפיע על המתווה לפחות במהלך השימוע, השלב שבו מצוי המתווה כיום.
אם ננסה לנתח את אוסף הטענות והמסקנות המובאות בדו"ח המבקר, אפשר למעשה לחלק אותן לשני נושאים עיקריים. הראשון הוא מה שהמבקר מאתר ככשלים בדרך ניהול משק הגז הטבעי. השני הוא החלטות שגויות ומדיניות בעייתית, לטענתו של המבקר, שתוצאותיהן עשויות לפגוע באזרחי ישראל.
בין הכשלים שמצא המבקר בדרך ניהול משק הגז אפשר למנות את חוסר התיאום בין הרגולטורים השונים העוסקים בתחום, את חוסר הגיבוש של מדיניות מסודרת בסוגיות קריטיות ואת העובדה שהחקיקה בנושא חסרה. המבקר ממשיל, וככל הנראה בצדק, את דרך הפעולה של הממשלה לאורך השנים בנושא משק הגז לתזמורת בלי מנצח. לטענתו, מי שהיה צריך לתפוס פיקוד על התחום, ולכוון את פעולות כל גורמי הממשלה, הוא משרד התשתיות האנרגיה והמים, על גלגוליו לאורך השנים, אולם דבר זה לא נעשה.
המבקר מותח ביקורת, כאמור, גם בסוגיות שעניינן מדיניות הממשלה על אגפיה השונים בכל הנוגע למשק הגז. כך למשל, תוקף המבקר את העובדה שלא גובש מנגנון פיקוח על מחיר הגז, או את העובדה שהמדינה לא פעלה להגדלת קיבולת הולכת הגז ויצירת מאגר גז שיאפשר צבירת עתודות. למעשה המבקר יוצר סלט, ייתכן שבמכוון, בין כשלי ניהול ובין החלטות שגויות לדעתו.
בכך ממשיך המבקר שפירא את הקו שהוא נוקט מאז ראשית הקדנציה שלו, שאותו החל להתוות כבר קודמו בתפקיד, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס. שפירא, כמו קודמו, הרחיב למעשה את טווח הנושאים שבהם עוסק המבקר. במקום להתמקד רק בדרכי הפעולה עוסק המבקר גם בפעולה עצמה, ובמקום לבחון את צורת קבלת ההחלטות ואת דרך מימושן בוחן המבקר את ההחלטות עצמן.
בדו"ח הנוכחי הדברים באים לידי ביטוי אולי בצורה הקיצונית ביותר. המבקר, שלכאורה אינו צד בוויכוח הציבורי על הדרך שבה אמור משק הגז להתנהל, תופס צד ברור, זה של מתנגדי מתווה הגז. אם ניקח לדוגמה את סוגיית הפיקוח על מחירי הגז, השאלה האם להטיל פיקוח על המחיר היא חלק מקביעת מדיניות וכלל אינה מעניינו של המבקר. במידה שהוחלט להטיל פיקוח, תפקידו של המבקר לבדוק האם הוא אכן בוצע בצורה יעילה, והאם הוא משיג את מטרתו.
ייתכן שזהו העבר המשפטי של המבקרים (תתפלאו לשמוע, אבל אין שום חובה למנות דווקא שופט לתפקיד המבקר), ייתכן שזו היומרה שבאה עם התפקיד, ואולי זו סתם שאלה של אופי. אבל לצד האקטיביזם השיפוטי והייעוצי מתפתח לנגד עינינו גם אקטיביזם ביקורתי, שתוצאותיו אינן טובות יותר מאלו של שני אחיו הבכורים, בוודאי כשמדובר בסוגיות כלכליות.
מסתדרים על חשבונם
שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן כינסו בצוהרי יום שני השבוע מסיבת עיתונאים חגיגית, ובה בישרו לעם ישראל על מניעת השביתה שהייתה אמורה להתרגש על כולנו ביום רביעי השבוע.
במסיבת העיתונאים הציגו כחלון וניסנקורן את עיקרי ההסכמות שהושגו בסוגיה שעמדה בלבו של סכסוך העבודה: צמצום תופעת עובדי הקבלן במגזר הציבורי בישראל.
למאבק הזה יצאה ההסתדרות בקול תרועה רמה, אך הוא הסתיים בקול ענות חלושה. סך כל העובדים שייקלטו על פי ההסכם במערכת הציבורית הוא 15 אלף בלבד. תנאיהם של עובדים נוספים ישופרו, אך הם לא ייקלטו במערכת כעובדים מן המניין.
בין העובדים שייקלטו בהדרגה בשירות הציבורי יהיו כ‑5,000 עובדים במקצועות פרא-רפואיים בבתי החולים אשר מועסקים כיום על ידי קרנות מחקר, וכ‑5,000 סייעות בגני הילדים שמועסקות כיום על ידי הרשויות המקומיות.
גם דרישתה של ההסתדרות לבטל את תופעת "מורי הקבלן" לא התקבלה. קבוצה אחת מבין מורים אלו, מורי קרן קרב, תזכה אמנם לשיפור משמעותי בתנאי ההעסקה, אך גם הם לא יועסקו על ידי המדינה. בין התנאים שיקבלו מורי קרן קרב אפשר למנות את המעבר להעסקה במשך 12 חודשים בשנה, ואת הרחבת הזכויות הסוציאליות שהם זכאים להן. יתר מורי הקבלן לא יזכו אפילו להישג הזה.
אולם הכישלון הבולט ביותר של ההסתדרות במשא ומתן הנוכחי הוא נושא קליטתם של עובדי "כתף אל כתף". מדובר בעובדים שמועסקים במשרדי ממשלה ובגופים ציבוריים באמצעות קבלנים בתפקידים דומים, לעתים זהים, לאלו שמבצעים עובדי מדינה. פעמים רבות מתבצעת העבודה באותו חדר ממש, כשחלק מהעובדים הם עובדי מדינה וחלקם עובדי קבלן. האוצר וההסתדרות סיכמו אמנם על הקמת צוות שיעסוק בנושא זה, אולם ברור כי מה שלא עוגן בהסכם המחייב לא יקרה בסיבוב הזה.
העובדה שהישגי ההסתדרות במשא ומתן הנוכחי צנועים ביותר אינה מפתיעה, אם נזכרים בכך שלמעשה ההסתדרות אחראית במידה רבה ליצירת תופעת עובדי הקבלן. החל מראשית שנות האלפיים נתנה ההסתדרות יד להיווצרותה של התופעה באמצעות שורה ארוכה של חוזי עבודה קיבוציים. בניסיון להגן על מעמדם ושכרם של העובדים הוותיקים חברי ההסתדרות, אפשרה ההסתדרות קליטה של עובדי קבלן במגוון רחב מאוד של תפקידים ומקצועות ביחידות ממשלתיות שונות. חוזים כאלה נחתמו למשל ברשות שדות התעופה ובשירותי בריאות כללית. במקרים אחרים הייתה הסכמה שבשתיקה להעסקה קבלנית, אבל גם שם היה ברור שמדובר בסוג של תן וקח שמטרתו שמירה על תנאיהם של העובדים הוותיקים.
בהסתדרות טוענים כיום, וייתכן שבצדק, שאותם הסכמים היו טעות ויש צורך לתקן את המצב. אבל ברור שמי שהיה חלק מיצירת התופעה יתקשה להילחם בה מלחמת חורמה אמיתית.