על הנזקים שגרמו אותם מנדטים שברחו בדקה ה‑90 מהבית היהודי לליכוד אפשר להוסיף נזק נוסף: הם הוזילו את המגזר הדתי-לאומי בעיני ראש הממשלה.
אם לאחר שהשביע את הסרוגים בהבטחות שלא קיים הם בכל זאת מחלו לו בקלפי, אז למה מצפים ממנו שיכבד הבטחות יותר טריות?
זה באמת לא נעים ולא בדרך הזאת חונכנו, אבל כנראה שעם נתניהו חייבים לנהוג באותו סגנון שנהגו כלפיו אנשי הבית היהודי בסוף המשא ומתן הקואליציוני, לאחר שאביגדור ליברמן הכריז שהוא מחוץ לממשלה. ואכן, שוב הבשילו התנאים לכך.
השבוע הוכח שלכל הפחות בתקופה הקרובה אין לנתניהו ממשלה רזרבית. יאיר לפיד דורש ועדת חקירה על טיפולו של נתניהו בתיק האיראני, ובוז'י הרצוג בנאום "לא נושיט לנתניהו חבל הצלה" במרכז העבודה הצליח כנראה להרתיע את עצמו ממהלך כזה. אפשר להסכים עם ח"כ צחי הנגבי שהרצוג באמת רוצה אבל פשוט לא יכול. הוא מריח את הניסיונות להביא להדחתו, ולכן נאלץ להשחיל לתוך הנאום את התזכורת על כך שהרשימה בראשותו זכתה ליותר קולות ממה שזכתה כאשר הייתה מונהגת על ידי גנרלים.
לא ברור למי בדיוק התכוון הרצוג בעקיצה הזאת כלפי הגנרלים. כאשר עמיר פרץ דיבר על אדמירלים ידענו שמדובר בעמי איילון, שהשבוע בירך על הסכם הגרעין עם איראן. אולי כוונתו של הרצוג לאהוד ברק, שבודק את השטח לקראת עוד קאמבק אפשרי. אולי כיוון לרון חולדאי, שירצה לברוח מחפירות הרכבת הקלה לראשות העבודה. הרצוג לא מספיק חזק כדי לסחוב את הסיעה איתו לממשלה, והוא לא מספיק כוחני כדי לפרק את הסיעה על מנת לדאוג לעצמו ולמקורביו לסידור עבודה סביב שולחן הממשלה, כפי שעשה אהוד ברק בשעתו. בלי הבית היהודי אין ממשלה.
ראוי היה שמתוך שמירה על אמינותו נתניהו יכבד את הבטחותיו. ראוי היה שכפוליטיקאי הוא יעניק לשותף קואליציוני חשוב תחושה של הישג, כפי שהעניק למשה כחלון או למפלגות החרדיות. ראוי היה שלא יצדיק את אזהרתו של אביגדור ליברמן לבית היהודי שהם רק יאכלו מרורים בקואליציה. אבל נתניהו אינו בנוי כך לצערנו, ולכן בנט צריך לעקל לנתניהו כמה נכסים. זו איננה סחיטה, זו הוצאה לפועל. זה לא הסגנון של בנט, שהיה מעדיף להתייצב לימין ראש הממשלה תחת האלונקה, כמו בנושא האיראני. אבל הקואליציה לא תשרוד סצינות של הריסת בתים בבית-אל ובעפרה, ולכן אמירה של עד כאן תתרום להצלת הקואליציה ולא למיגורה.
הסכנה האמיתית
עוד לא יבש הדיו על ההסכם בין המעצמות לאיראן, ומשלחות אירופיות כבר החלו לנחות בטהרן. הראשון בתור היה סגן הקנצלר ושר הכלכלה הגרמני סיגמר גבריאל, ושר החוץ הצרפתי לורן פביוס לא יאחר לבוא אחריו. איראן הופכת להיות אטרקציה עסקית ותיירותית. הנושא החם יהיה כמובן הנפט והגז האיראני, אבל גם הפיסטוקים האיראניים והקוויאר אינם עניין של מה בכך. מנגד, המשק האיראני משווע להשקעות ולציוד חדיש. מדינה ממש אוצר - בייחוד לאחר שתקבל 150 מיליארד דולר ביד.
אבל לאירופים, חייבים להודות, יש את הטאץ'. במסיבת עיתונאים אמר סגן הקנצלר הגרמני שביטחון מזרח תיכוני חייב לכלול גם את ישראל לצד מדינה פלשתינית, ושמארחיו חייבים להבין שזהו תנאי ליחסי מסחר עם גרמניה – שיש לה מחויבות לביטחון ישראל והיא גם מוכנה לתווך בין איראן לישראל. אבל האיראנים התגלו כקשיי הבנה, והדבר לא מנע משני הצדדים להכריז על כינוס ועידה כלכלית גרמנית-איראנית, שתיערך בקיץ או בתחילת הסתיו. בינתיים לא שמענו שאותו כינוס יקום או ייפול על שיפור בעמדתה של איראן כלפי ישראל. גבריאל גם לא היסס להביא איתו פמליה של אנשי עסקים עוד בטרם הוכיחה עצמה איראן בסוגיה הישראלית. סגן הקנצלר יצא ידי חובתו המוסרית וכעת אפשר להכריז על עסקים כרגיל, כי אם אין כבר סנקציות - איך הוא יוכל למנוע מחברות פרטיות להזדרז לפני שיעקפו אותן המתחרים?
שלא כמו ביחסיהם עם איראן, האירופים יודעים גם להיות החלטיים כשהם רוצים. העיתון 'פייננשל טיימס' מדווח שהנציבות האירופית מתקדמת לקראת סימון מוצרי ההתנחלויות. זה רק עניין של כמה חודשים עד שתצא החקיקה המיוחלת, הסביר פקיד בכיר באיחוד. כעת איראן כבר איננה מהווה סכנה ואפשר להתמקד בסכנה האמיתית - תמרי מג'הול מבקעת הירדן או אביזרי אינסטלציה מתוצרת אזור התעשייה ברקן.
מותר לומר טעינו
בסקר שערך מכון בס"א באוניברסיטת בר-אילן לקראת כנס על עשור לגירוש, הופתעו הסוקרים לגלות ש‑59 אחוזים מהנשאלים טוענים שהתנגדו בשעתו לתוכנית של שרון. הדבר מזכיר את הבדיחה שהסתובבה לאחר מהפך 1977, כאשר מספר האנשים שטענו שהיו על סיפונה של האלטלנה היה מטביע את הספינה גם בלי התותח הקדוש.
כל הסקרים שהתפרסמו בשיא אתרוּגו של שרון, כאשר מכונת התעמולה הדורסנית הופעלה לטובת הגירוש ולהשחרת מתנגדי המהלך, הצביעו בדיוק על מגמה הפוכה. העמדה של דעת הקהל השפיעה בשעתו על קברניטי יש"ע לנקוט במדיניות המתונה שנקטו.
השבוע, עם לכידת החוליה שרצחה את מלאכי רוזנפלד הי"ד, הבליטו אמצעי התקשורת את העובדה שמשוחררי עסקת שליט כבר הספיקו לרצוח שישה ישראלים. עצם העובדה שכבר לא מנסים לטייח את המציאות הזאת היא צעד בכיוון הנכון. אבל מי בדיוק העניק רוח גבית לעסקת שליט אם לא התקשורת, עם פעלולים שכללו בין השאר את הספירה היומית של הימים שגלעד שוהה בכלא, דיווח מפורט מי עלה לרגל למאהל מול ביתו של ראש הממשלה, והנחיות היכן ניתן להצטרף לצעדה למען גלעד.
כולנו עלולים לטעות, אבל מה שחשוב הוא היכולת להכיר במשגה ולהודות בפה מלא צדקו ממני, במקום להתחמק מאחריות או גרוע מזה - לטעון במצח נחושה שעשינו טובה למגורשים.