תושבי עצמונה המשיכו באמונתם העזה עד הרגע האחרון, "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם", ולבסוף כשהחיילים כבר נכנסו לישוב התכנסו התושבים יחד בבית הכנסת לבכי ופרידה אחרונה, ומשם יצאו אל האוטובוסים מחובקים בשירה קורעת לב - "תהא השעה הזו שעת רחמים ועת רצון מלפניך".
