מן הבית מן החוף-פרויקט מיוחד

אותיות של מאבק אחרון

 דפים מלוח המודעות היישובי / אביאל טוקר, נצר חזני

עשר שנים שכב הקרטון במכולה בחצר הבית ולא נפתח. עשר שנים ארוכות שאביאל טוקר לא העז לפתוח ולהביט בתכולתו. השבוע הוא נשם עמוקות, נבר במכולה ולמרות הקושי האישי הכרוך בכך הוציא את הקרטון. בידיים רועדות שלף טוקר מתוכו את האוצר ההיסטורי: דפים מקומטים ודהויים שהוסרו במהלך הגירוש מלוח המודעות המרכזי של מושב נצר חזני. מזכרת אילמת לחיים שלמים של קהילה בימים הסוערים שבהם נלחמה על הבית.  

והדפים אכן משמיעים את קול הימים ההם. "על פי החוק ליישום תכנית ההתנתקות ה'תשס"ה 2005 ובהתאם להחלטת הממשלה וצו ראש הממשלה, אתם נדרשים לפנות את ביתכם ולעזוב את שטח רצועת עזה עד מוצאי ט' באב בשעה 24:00", מקריא טוקר את פקודת הגירוש וצמרמורת עוברת בכל חלקי גופו. "משימה זו תבוצע על ידינו מתוך תחושת שותפות לדרך והבנה עמוקה לכאבכם", קולו של טוקר נשנק. ואז מגיע משפט שמעורר כאב חד בלבו: "אני סמוך ובטוח שמחויבותכם לשלטון החוק והאחריות לשלמות העם ינחו את מחאתכם. בכבוד והערכה, דן הראל, אלוף פיקוד דרום".

טוקר מתקשה להסתיר את כאבו. "בחלק מהמודעות כאן בא לידי ביטוי המאבק העיקש על הארץ, רוח גוש קטיף המיוחדת. הרגשנו אז שאנחנו בתוך ניסיון ענקי והבנו שמדובר ברגע לאומי והיסטורי שמחייב אותנו להמון אמונה. אולי דווקא בגלל זה אני חש עצב עמוק כשאני קורא את פקודת הגירוש מאלוף פיקוד דרום. אפילו בין השורות אין איזו התנצלות או חרטה. מזעזע להיווכח איך הוא היה שלם עם הגירוש ואפילו לא התנצל לרגע".

טוקר מעלעל בדפים המתעדים תחושות ואירועים. הוא קורא בקול רועד מדף נוסף שמוצא מהקרטון ובו קריאה לתושבים להחזיר את נשקיהם, ואחר ובו ברכה מתוקה מילדי בית ספר ממ"ד בגילה: "לילדי נצר חזני הגיבורים והאמיצים. זה קשה וכואב מה שקורה, אפילו מפחיד ומכעיס, אבל אנחנו מאמינים שההשתדלות והסבל הענקי שלכם יירשם במרומים. אנחנו אוהבים אתכם מאוד ומתפללים כי ה' יעביר את רוע הגזירה". זו רק ברכה אחת מתוך אלפי מכתבי תמיכה שהגיעו מכל רחבי הארץ, מציין טוקר.

דף אחר מתאר בהרחבה את הצעדים שיש לנקוט בהגשת תלונה נגד שוטרים אלימים. "כצפוי, אנו עדים להתנהגות ברוטאלית ללא מעצורים של שוטרים לסוגיהם", נכתב לתושבים. "על מנת שנוכל לעמוד איתנים מול התנכלויות אלה ולא חלילה בדרך אלימה, להלן הנחיות כיצד עליכם להתלונן כנגד שוטרים". וישנה הזמנה לעצרת הזדהות בבית העלמין שבגוש עם המשפחות השכולות תושבות הגוש, וקריאה לתפילה וזעקה בכותל המערבי במעמד הרב מרדכי אליהו זצ"ל.

טוקר מושיט ידו ושולף דף כתום המודיע על קידוש קהילתי לכל אורחי ותושבי נצר חזני בשבת פרשת דברים, שבת חזון, השבת האחרונה שלפני הגירוש: "כולם מתבקשים להביא בקבוק שתייה וחטיף גדול", נכתב. דף אחר קורא בדחיפות לכלל התושבים לדאוג לאגירת ציוד ומזון לקראת הגירוש. "אחרי תקופה ארוכה של מאבק אמוני טהור, הגענו לשיאו של המאבק. מתוך חשש כי ייתכן ויבואו חס וחלילה ימים קשים, מומלץ לכל משפחה להיערך ולהכין את המלאי המפורט בביתם". המכתב מסתיים בתקווה שנגוזה: "ובעזרת ה', נשתמש במוצרים לסעודות ההודיה". טוקר נאנח. "איזו צביטה בלב, איזה געגוע עצום".

הייתה זו החלטה ספונטנית של טוקר לפני עשור לקחת את הדפים מלוח המודעות ולשומרם עמו. החלטה של רגע, שנתנה לו במתנה זיכרון חי.

 רבקי גולדפינגר

אביאל טוקר צילום: עצמי

עוצמה בלב ההפגזות

חנוכיית פצמ"רים / מאיר כהן, נווה דקלים – עין צורים

קשה לומר שמאיר כהן לקח איתו חפץ אישי מגוש קטיף. כשחפץ מתפרסם, מופיע בכלי התקשורת והופך לאחד הסמלים של הגוש, המילה "אישי" כבר לא כל כך מתאימה לו. חנוכיית הפצמ"רים, שעשויה משאריות של פצצות מרגמה שנחתו בגוש קטיף, נכנסה לתודעה הציבורית ורבים זוכרים אותה עד היום. בזמנו היו שראו בה קוריוז, דרך יצירתית למשוך תשומת לב למכת הפגזים, אבל מאיר וגילה כהן שומרים עליה באדיקות עד היום – ולא לחינם.

"היו אצלנו אינסוף פגזים בשכונה", נזכר מאיר, "כמעט כל יום פגעו בבית. בכל פעם שהיו נופלים פגזים היינו לוקחים את הפצמ"רים, ובסופו של דבר ביקשתי מחבר שלי שיעשה מזה חנוכייה".

החנוכייה קיימת עד היום בבית המשפחה בעין צורים, ונראית כמעט כמו שהייתה בנווה דקלים. "ניסו להזיז אותה מאיתנו, אבל לא נתתי לאף אחד. היא הייתה אצלנו כל הזמן בנווה דקלים, ולא זזנו בלי זה. לא נתתי לאף אחד לגעת בה".

חוץ מהחנוכייה, בני משפחת כהן סוחבים איתם עד היום גם את הזיכרונות מהפצמ"רים, ובייחוד מזה שנחת אצלם בסלון. "אחת הבנות ישבה בסלון בסביבות שתים עשרה בלילה", משחזרת גילה כהן. "עשר דקות לפני נפילת הפצמ"ר היא עזבה ונכנסה לחדר לישון. בעלי לא היה בבית, אני הייתי עם הילדים, חלקם ישנו, ופתאום 'בום' נוראי וריח שרוף. נבהלנו נורא, ישר הבאתי את כל הילדים לחדר אחד, והסתבר שזה נפל אצלנו. לא האמנו שזה כל כך קרוב. הילדים היו בחרדה, ולאט לאט התחלנו להבין מה קרה: כל הסלון, כל פינת האוכל, הכול הפך לזירה מלחמתית. עד היום, הספרייה שבעלי בנה, חלקים ממנה שבורים וקרועים מהפגיעה. כל הזמן זה הסתובב סביבנו ובתוכנו, גם סביב הבית שלנו נפלו לא מעט פצמ"רים. היה סוג של בדיחה, שבמקום לנקות את החלונות מחליפים לנו אותם. התחושה הייתה קשה מאוד".

עם כל החוויות הקשות, מאיר וגילה רואים במציאות של נפילת הפצמ"רים נס מובהק. "למרות הקושי ולמרות המציאות הנוראה, רצינו להישאר. לכן החנוכייה היא בשבילנו סמל – סמל של כוח, סמל של עוצמה של התושבים, שלמרות כל הגיהינום היינו יכולים להמשיך הלאה. הפצמ"רים היו מכוונים נגדנו, וברוך ה' ניצלנו – זה נס, וזה מתחבר לחנוכה. זה הנס שלנו, בימים ההם בזמן הזה".

חיים אקשטיין

מאיר כהן צילום: עצמי

מזכרת של עבר ועתיד

שולחן צדפים / עמליה אבינועם, ניסנית - נווה ים

ימים ספורים לפני שעמליה אבינועם (60) יצאה בפעם האחרונה מביתה בניסנית שבגוש קטיף אל הלא נודע, היא נסעה אל חוף הים כדי לאסוף זיכרונות. הגלים המתנפצים בשלווה על דיונות החול כאילו הבינו שמשהו הולך להשתנות, והחוף היה מלא בצדפים שהזמינו את עמליה לאוספם. כשידיה התמלאו, שבה אל הבית ופיזרה אותם במגירת שולחן הזכוכית שבסלון. אחריהם הגיעו גם חלוקי נחל שליקטה מהגינה בחצר הבית, ומאז הם שם. עשור אחרי, כשהיא מתגעגעת, מתיישבת עמליה ליד השולחן עם כוס קפה בידה ומרשה לעצמה להתפרק.

"אנחנו ממקימי היישוב ניסנית שבגוש", מציינת עמליה. "הגענו לשם ב‑1984 עם עוד שש משפחות וכעבור תשע שנים נכנסנו לבית שבנינו. אלה היו שנים מאוד יפות עם הרבה חלומות וקהילה מקסימה שהלכה וגדלה. לפני הגירוש היינו אחד היישובים הגדולים בגוש עם 300 משפחות", היא מוסיפה.

בשנים האחרונות מתגוררים בני הזוג בקיבוץ נווה ים סמוך לעתלית, אך למרות הזמן שחלף עדיין לא תם הטיפול בהם. עמליה וניסים עדיין מחכים לבניית ביתם החדש, ועתיד ורוד לא נראה באופק. "הלכנו לגור כל כך רחוק מגוש קטיף כנראה בגלל הטראומה שחווינו, ורצינו להתחיל הכול מהתחלה", היא מודה. "כשגרנו בגוש היינו מסודרים. אני ניהלתי מעונות ולבעלי היה קייטרינג מצליח, היה בית שבנינו, אחת מבנותיי התגוררה בסמוך עם שני ילדים. היה כל כך מסודר ופתאום הכול התפרק. כשנסגר שער היישוב, משהו בתוכנו נסגר", היא אומרת בעצב.

כשעברה עמליה לביתם בצפון, המסעדה החדשה שפתח בן זוגה לא הצליחה לשרוד, ילדיה לא רצו לעבור לגור קרוב והיא לא מצאה עבודה. באחד הבקרים צעדה אל חוף הים והשולחן הנוסטלגי קיבל מנת צדפים חדשה. "הרגשתי שאם אני רוצה לחבר את העתיד לעבר, אחבר בין הצדפים של נווה ים לצדפים מהגוש. אני מקווה שזה יבנה משהו בעתיד", היא אומרת ומחייכת.

את מוצאת את עצמך עומדת מול השולחן, מנסה לשאוב ממנו עידוד?

"האמת, הרבה פעמים אני מסתכלת על הצדפים והאבנים ואומרת: וואו, איך עשיתי את זה? איך הסכמנו חבריי ואני לקום, לעזוב הכול וללכת? הכריחו אותנו, אז הלכנו. זה לא יקרה לנו עוד פעם. לא יקרה שיכריחו אותנו ונלך ככה. איך סגרנו שער של יישוב כזה גדול עם מלא צחוק של ילדים ומשפחות מאושרות, איך?", היא זועקת ללא מענה. אך כעבור כמה שניות של שקט היא מוסיפה: "אבל זה בסדר. יש לנו את הכוח. לא נישבר. אנשי גוש קטיף לא נשברים".

משה גלנץ

עמליה אבינועם צילום: עצמי

ימי בראשית בשירת הים

אריח מצויר / רחל ויתקון, שירת הים - משכיות

בגוש קטיף לא היה לנו בית של ממש משלנו, אלא קרוואן תשוש שהלך ונאכל ממלח מי הים ומהשמש הקופחת על שירת הים שלנו. היינו אז צעירים ונמרצים, עם שני ילדים, כלב, קצת דשא ושני ברושים לימוניים קטנים שנמנמו מתחת לחלון, מצהיבים מנחת. מוקפים בבטונדות ומאוימים בחדירת מחבלים מהים והיבשה, רקמנו את שנותינו הראשונות כזוג וכהורים. כשנעקרנו מהאידיליה הזאת באחת, התחוור שלא הספקנו לקחת איתנו שום דבר למזכרת. אולי כי מזכרות לוקחים מטיולים מהנים, ולא מסוף מכוער למפעל חיים.

ימים מספר לאחר הגירוש הגיעה אלינו חברה, שב"חית שהתגוררה בקיץ ההוא בשירת הים, ובידיה שני הברושים שלנו. משתלת אלון שבות אשפזה אותם במסירות, וערב ערב היינו יורדים אליהם ולוחשים להם שירי אהבה, מבלי להבחין בלילה שהם לא צהובים עוד, אלא חומים ומתים. הורדנו עליהם דמעות והמשכנו הלאה, להקים את משכיות שבבקעת הירדן.

נשים יותר מחוברות לחיים, אומרות הקלישאה והמציאות, ורעייתי שתחיה השיגה מזכרת אחרת משירת הים: אריח ערבי מצויר שריצף את אחד מ"עשרת הבתים", מבנים של הצבא המצרי, שהתפוררו לאורך חופה של שירת הים, עד להקמתה המפתיעה בעקבות הפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום. בבתים אלה, נטולי החשמל, המים, החלונות והדלתות, התגוררה רחל, אשתי החלוצה, עם הקמת היישוב.

"האריח מזכיר לי את ימי בראשית בשירת הים", אומרת הרעיה. "בחודשים הראשונים גרתי עם חברה בבית עם רצפה כזו, ולמרות שזה סגנון ערבי - ולכאורה, מה לנו ולזה - האריח מסמל בעיניי את ההתחלה התמימה של שירת הים, את ימי 'אנו באנו' ומסירות הנפש, כשנאחזנו במקום בלי חשבון, בלי שיפוצים, חשמל או מים זורמים, להתמודד עם כל מה שה' זימן לנו במקום, עוד לפני שמצאנו פתרונות לכל מה שחסר".

"אחרי הגירוש, חברה סיפרה לי שלקחה אריח מאחד הבתים המצריים והיא מדליקה עליו נרות שבת", ממשיכה אשתי. "התרגשתי, והצטערתי שלא חשבתי על זה בעצמי. ביום העצמאות שלאחר הגירוש, בירידה מהריסות חומש, עצרנו בקדומים כדי להשיב את נפשנו בבית משפחת פרבשטיין, שב"חים אהובים במיוחד משירת הים. סיפרתי ליעל על האריח ההוא, והיא הראתה לי בחצר אוצר של שלוש בלטות מצריות גנוזות שלקחה למזכרת משירת הים, והעניקה לי אחת. זה היה מרגש עד דמעות, כאילו קיבלתי דרישת שלום חמה מהבית". 

"בתחתית האריח יש מלט, מעורב בחול וצדפים. אני מדליקה עליו נרות שבת, ומרגישה שהוא, עם כל הפגמים והצלקות, הדבר הכי בעל ערך, הכי ראוי לשאת את הפמוטות והתפילות שלי בשעת רצון של קבלת שבת".

אבינדב ויתקון

רחל ויתקון צילום: מרים צחי

פיסות זכוכית וגעגוע

שברים מארון הקודש/ עידית דגורקר, עצמונה – שומריה

במשך שנים ארוכות פעלה קהילת עצמונה שבגוש קטיף לבניית בית כנסת ביישובם. "זה לקח שנים. כל החברים ליוו את התהליך מההתחלה ועזרו במה שיכלו. הבניין הלך ונבנה בצעדים קטנים", מספרת עידית דגורקר, רכזת קהילת שומריה, שגורשה מהיישוב עצמונה. "הרב נחום רכל סייע בעיצוב ארון הקודש. הארון היה בגוונים של תכלת שמיים בשילוב עץ וזכוכית חלבית". עם השלמת מלאכת הבנייה, נערך ברוב עם טקס חגיגי של חנוכת בית הכנסת וההתרגשות בקרב התושבים הייתה רבה. "איזו שמחה זו הייתה, רגע שיא בחיי היישוב. כולנו היינו נרגשים".
השנים חלפו וגזירת הגירוש הגיעה. תושבי עצמונה, שסירבו להתפנות לבתי מלון, השתכנו עצמאית ב'עיר האמונה', באזור התעשייה שליד נתיבות. "בנינו האנגר גדול, אפילו בלי גג".

עיר האמונה תפקדה כיישוב לכל דבר ובמקום הופעלו מועדון, בית ספר ובית כנסת. באחד הימים ילדיה של דגורקר הפנו את תשומת לבה לקרטון שנמצא זרוק באחת מפינות המאהל. "הם הראו לי קרטון מלא שברי זכוכית מהחלונות שהקיפו את ארון הקודש המדהים שהיה לנו בגוש. שברי זכוכיות מצוירים, חתיכות אבן שמוטבעות עליהן אותיות. כנראה מישהו רצה לזרוק את הקרטון הזה. אבל איך אפשר? זה חלק מארון הקודש שלנו. לא הסכמתי בשום אופן לזרוק כזה אוצר והחלטתי לאמץ את הקרטון".

ואכן, השרידים מבית הכנסת ננצרו בביתה. "לקחתי אותם אליי וקיוויתי שיום יבוא ואעשה איתם משהו יצירתי", היא מספרת. "השברים מארון הקודש מזכירים לי את החיים התוססים שהיו לנו שם כקהילה, כמשפחה וכאדם פרטי, ולכן הם אוצרים בתוכם כל כך הרבה. בשנים הראשונות אחרי הגירוש היינו נוגעים בשברים, מסתכלים בחתיכות שבקרטון ונזכרים בחיים שהיו עם המון געגוע .לפעמים הייתי עוברת ככה סתם בחדר, מציצה פנימה ובום, הזיכרונות בראש היו קופצים". אחר כך בחרה להניח את הקרטון במחסן. "אמרתי לעצמי, נחכה לשלב של בית הקבע ואז נעשה עם זה משהו".

לאחר שהות של שמונה חודשים בעיר האמונה, הגיעו תושבי עצמונה לקיבוץ שומריה. "שם גרנו בקראווילה לאורך כל השנים". דגורקר, אם לשמונה ילדים, מציינת כי למרות עשר השנים שחלפו - פצע הגירוש עדיין כואב. "דווקא בגלל עוצמת הכאב, אני במודע לא נותנת לזה להשפיע על היומיום שלי. לא יכולה לחיות עם זה בשגרה. אם הייתי מתעסקת רק בזה - לא הייתי חיה, לא הייתי שמחה". בשנים הראשונות אחרי הגירוש התעסקה כל הזמן בשאלה הקשה איך יהודי מסוגל לגרש יהודי מהבית. "זה גמר אותי. הראש שלי היה רק שם. לדבר על לבנות בית קבע היה טפל בעיניי. לאט לאט התחלנו לדבר על בית חדש ורק היום, עשר שנים אחרי, אנחנו מוצאים את עצמנו סוף סוף בונים את בית הקבע שלנו".

באחד מקירות בית הקבע, מספרת דגורקר, היא מתכננת לעצב את השברים מארון הקודש כעדות לחיים השלמים שהיו בגוש, "כמובן, עד שיבוא היום ונחזור לשם".

רבקי גולדפינגר

עידית דגורקר צילום: עצמי

להיזכר בריח האדמה ההיא

צנצנת פלפלים חריפים מהגוש / ענת יעקב, גן אור – באר גנים

על אדן המטבח של ענת (56) ואליעזר יעקב עומדת צנצנת שקופה של פלפלים חריפים. צל שותק של 22 שנות חיים בגן אור. בין הדיונות הם גידלו ארבעה ילדים ומשק חקלאי. בשנה האחרונה לפני הגירוש נבחרו לגידול פלפלים חריפים אורגניים לייצוא, בעיקר לאנגליה. הלוגו על הצנצנת היה "חריף בריא וטוב, משק יעקב".

יומיים לפני הגירוש נערך הקטיף האחרון. "ניסינו למכור, להיאחז במשהו", משחזרת ענת, "מילאתי שתי צנצנות גדולות ולקחתי הביתה". אחת לא החזיקה מעמד והתליעה, והשנייה - עד היום, כפי שנאספה, חתומה. יד לא נגעה בעדות. "אז לא ידעתי מה אני עושה. לא העליתי על דעתי שזה יישמר כזיכרון".

היציאה מהגוש לא הורגשה בוודאות כזו שגרמה לאסוף זיכרונות. "התחושה הייתה שזה זמני, הולכים, אבל נחזור. אם הייתה הרגשה אמיתית של הולכים ולא חוזרים – הייתי לוקחת עוד דברים. כשיצאתי הבית נשאר על תילו. לא פירקתי משם כמעט שום דבר". באקראי ענת לקחה צנצנת של חול. "הייתה לי תחושה - בוא וניקח כמה דברים, אבל בקטנה. לא משהו שנעשה ממנו אנדרטה".

הפרידה מהגוש לא הייתה קלה לאף אחד, ובפרט לחקלאים. "ריח האדמה זה דבר מאוד חזק. אי אפשר להעביר את זה לאנשים. כשהגענו לגוש לקחתי את שתי הבנות שלי, בת שמונה חודשים ושנתיים, פרשתי להן שמיכה על האדמה ושתלתי. זה להתחבר לאדמה. או כשבעלי עלה ביום שישי לקטוף ירקות לשבת -  זה להסניף את הריח".

היום הם בבאר גנים, בין ניצן לאשקלון. "הבטיחו לנו כאן שטחים חלופיים לחקלאות. זה לא קרה. הגעגועים לאדמה חזקים. לא בטוח שאנחנו היינו מתחילים מהתחלה, אנחנו כבר לא צעירים, אבל רק לעלות מדי פעם, לקטוף, להרגיש...".

ענת מתקשה לתרגם תחושות למילים. "היום הצנצנת הזאת היא זיכרון וגעגוע. כששואלים אותי איפה אני גרה - אני עונה בבאר גנים", אבל התשובה שעומדת על קצה הלשון היא אחרת. "לאיפה את נוסעת - גן אור, מאיפה את באה - גן אור. 22 שנים זו הייתה התשובה".

צנצנת הפלפלים היא משהו מהעבר שענת מנסה להיאחז בו, כדי לחבר אליו גם את העתיד. "צריך לזכור ולהזכיר. לא רק לעצמי, לנכדים שלי. שידעו מאיפה סבא וסבתא באים. כל אחד יכול לעשות טיול שורשים. לילדים שלי אין איפה לעשות טיול שורשים היום. זה בשביל שישאלו אותי - סבתא, מה זה הצנצנת של הפלפלים שעומדת לך פה כל כך הרבה ואת לא עושה איתה כלום? מכאן אספר את הסיפור".

"דברים גדולים קשה לזכור, זה לא נתפס לך. אנחנו נאחזים בדברים הקטנים. זה הזיכרון הגדול. הצנצנת הזאת בשבילי היא סוג של מן. עומד במטבח ומזכיר".

רחלי מושקוביץ

ענת יעקב צילום: עצמי

עדות לניסים באוסף רסיסים

האוסף של ידידיה / לאה אידלס, מורג – טנא עומרים

ביום הגירוש מהיישוב מורג, נשאר ביתה של משפחת אידלס בית חי ורגיל על כל תכולתו. על הגז המכובה עמדו סירים עם אוכל שבושל בהם. רק שני דברים לקחו איתם בני המשפחה שנאלצו להתפנות מביתם - את אלבומי התמונות, ואת האוסף של הבן ידידיה.

ידידיה, שבזמן הגירוש היה בן עשר, נהג לאסוף חלקי תחמושת שמצא. זה לא רגיל לגדול במקום כמו מורג - היישוב הדרומי ביותר בגוש קטיף, ששכן בלב השטח הערבי בין חאן יונס לרפיח. הוא דמה מהבחינה הזאת רק לנצרים וכפר דרום. בצמוד ליישוב היה בסיס צבאי, וההתקפות היו בלתי פוסקות. ירי של פצמ"רים וניסיונות פגיעה שלעתים כאבו מאוד - היו סוג של שגרה.

כמו ילדים אחרים, גם ידידיה גילה התעניינות בחלקי התחמושת שנשארו מאחור, עד שהצטבר אצלו אוסף ייחודי, הכולל בין היתר: רסיסי מרגמה, מצנחים של פצצות תאורה, זנבות של פצמ"רים, תרמילים של כדורים, חתיכה של קלצ'ניקוב ואפילו מק"כ (מקלע כבד). ויש גם חלק של טיל, הפריט שבו היה הכי גאה. את הטיל שלא התפוצץ מצאו ידידיה ואמו לאה ליד דלת ביתם של השכנים, שיצאו לעבודה בבוקר ולא שמו לב לאורח הלא רצוי. 

לאה לא רואה באוסף שברים של קושי וחורבן, אלא להפך. מבחינתה הוא מבטא את מסירות הנפש של התושבים. "חיינו בגוש קטיף על אף הקשיים והפיגועים, ושמחנו ואהבנו לחיות בגוש. היינו מחוברים למקום בצורה טוטאלית. אף פעם לא חשבנו לעזוב בגלל המצב הביטחוני. מסירות נפש לאהבת ארץ ישראל". האוסף מבחינתה הוא גם עדות לניסים הגדולים שחוו. "לפעמים היו פיגועים נוראים ובכינו, והיה כאב נוראי. אבל כשמסתכלים על כל מה שעבר עלינו - הישועה היא ענקית. כל יום הקב"ה הציל אותנו. 'על ניסיך שבכל יום'".

משפחת אידלס, שנעקרה בעבר גם מחבל ימית, מתגוררת כיום ביישוב טנא עומרים שבדרום הר חברון - יישוב חילוני שקלט משפחות דתיות מקהילת המגורשים. ידידיה הוא בן הזקונים מתוך עשרה ילדים, ולאה מספרת בכנות על הקליטה במקום ש"היו שנים קשות, אבל ב"ה כולם במסגרות מתאימות וכל אחד במסלול שלו".

במורג שמר ידידיה על האוסף בחדרו, על מדפים ובמקומות נוספים. כיום הוא בן עשרים ולומד בישיבה גבוהה, והאוסף נמצא בתוך שקיות. לאה מספרת כי מבחינתו מדובר בזיכרון ילדות, בחוויית חיים במקום שבו אהב מאוד לגדול. "זה היה חלק מהחיים שלו. לא היינו הרבה משפחות, היו לו חברים, אבל גם החיילים היו חברים שלו. האוסף נעשה בשמחה, בכיף. כל פעם שנפל פצמ"ר, מיד אחרי הבום, הוא היה רץ החוצה לחפש את הזנב, ואנחנו היינו צריכים לעצור אותו: 'רגע, אסור לצאת מיד'".

לאה מסכמת בכאב: "בגוש קטיף היינו מאושרים. לא היה לנו שמץ של מחשבה לעזוב את הגוש, על אף הקשיים".

אפרת שטרן

לאה אידלס צילום: רעיה אידלס

והגינה צומחת שוב

עצים מהגינה / שארה יובל, נווה דקלים - ניצן

"כשהגיע הזמן ונאלצנו לצאת מהבית שלנו, בעלי הלך לכל עץ וחיבק אותו בדמעות", מספרת שארה יובל, עוצרת את עצמה מלבכות. אך היא מיד מתעשתת, ויש לה סיבה טובה. סיפורם של שארה ויבלו (יעקב), שניהם בני 63, שגורשו מנווה דקלים, הוא סיפור של תקווה. "בנווה דקלים היה לנו בית קטן עם גינה גדולה - גינה מאוד מושקעת", מציינת שארה בגאווה. שמה של הגינה שטיפחו השניים עם ילדיהם יצא למרחוק. בחודש ניסן הייתה הגינה המלבלבת מתמלאת בתושבים מהסביבה שבאו לברך ברכת האילנות וליהנות מהפריחה היפה.

לאחר שנאלצו לעזוב את הבית אל התחנה הראשונה בקבוצת יבנה, נשאר בנם ניצן עוד כמה ימים כדי לסייע בפינוי הרפת. "כל יום הוא היה עובר בבית שנעזב, מתקשר אלינו ואומר: אמא, הגינה נובלת, ואנחנו היינו יושבים ובוכים". אך למזלם, רגע לפני שעזב בפעם האחרונה, הצליח הבן לארגן דרך קק"ל משאית עם מנוף ולהעמיס עליה שבעה עצים על שורשיהם. 

"הוא התקשר ואמר לנו: אמא תתכונני, היום בערב המשאית תגיע עם העצים, ואנחנו התחלנו להתרגש. בערב יצאנו לשער של היישוב ופתאום אנחנו רואים את המשאית מגיעה. היה נדמה כאילו אנחנו עומדים ומחכים להלוויה והנה מגיע הארון. התחלנו לבכות בצורה מטורפת, ואנשים שעמדו סביבנו לא הפסיקו לחבק אותנו", מספרת שארה. כשנרגעו, תפס אחד מהתושבים יוזמה, יישר שטח והעצים נשתלו מחדש.

כך במשך חמש שנים המשיכה שארה להגיע בכל יום אל הגינה המאולתרת ולטפח אותה. "העצים בנווה דקלים היו בתוך הדשא. אז עם העצים הגיע גם הדשא וכשהעצים החלו ללבלב, צמחה גם פיסת דשא סביבם ובכל פעם שהייתי מתגעגעת, הייתי הולכת ונשכבת לי על הדשא מתחת לעצים וחושבת על הבית בנווה דקלים", היא אומרת בגעגוע.

לפני חמש שנים עברו בני הזוג בשנית, הפעם לביתם הקבוע בניצן, והעצים - שלא כולם שרדו את המעבר הראשוני, עשו שוב את הדרך אל משכנם החדש. "הגנן שטיפל בגינה לקח על עצמו להעביר את העצים מיבנה תמורת תשלום. אבל כשהוא ראה את כל האמוציות שיש סביב העצים הוא אמר: למדתי שיעור בציונות, אני לא יכול לקחת על זה כסף", היא מוסיפה בהתרגשות.

אז יש המשכיות?

"בטח שיש המשך. אני מאוד גאה בזה. הרבה אנשים שומרים אצלם אבנים וצדפים. אני הבאתי משהו חי לגמרי - חי ובועט. אז איבדנו חלק בדרך, אבל יש לנו חמישה עצים ודשא מהבית בגוש קטיף. אנשים חזרו לעשות אצלנו בגינה את ברכת האילנות", מסכמת שארה.

משה גלנץ

שארה יובל צילום: עצמי