היא הגיעה עם המשפחה שלה לשכונה בסוף השנה, ותוך כמה ימים הרגשנו כאילו הכרנו מאז ומעולם.
איזה כיף כשמגלים חברה כזאת! כשהחופש הגיע היינו מבלים חצי יום אצלה בבית, וחצי אצלי.
הפעם הייתי אצלה, ומהחדר של אחיה הגדול בקעו צלילים מוכרים.
"זה מאיר אריאל", אמרה נעמה. "ינון מת על השירים שלו. כל היום חופר איתם. מאז שהוא הגיע הביתה ל'בין הזמנים', אין רגע שקט".
"אהה, גם שגית אוהבת אותו", אמרתי, "כלומר, את מאיר אריאל". שגית זו אחותי הגדולה. בשנה הבאה היא מתחילה ללמוד באוניברסיטה, אבל בינתיים היא בבית.
"תגידי", הרהרה נעמה בקול, "מה את אומרת, אולי אחותך מתאימה לאחי?"
צחקתי. "מה זה, נעשית לי שדכנית? שדכנות זה עניין לדודות זקנות, לא לילדות כמונו".
"למה?" תהתה נעמה. "בואי נראה, ינון בן 24, ושגית בת 21. מתאים, נכון? שניהם אוהבים את מאיר אריאל. מתאים, נכון? ואת בטח רוצה להיות קרובת משפחה שלי, נכון? אז בואי נכיר ביניהם".
צחקתי שוב, אבל נעמה לא ויתרה. במהלך הדקות הבאות היא תחקרה אותי ארוכות וגילינו שבאמת יש בין השניים הרבה מן המשותף: שניהם אוהבים מקרוני עם קטשופ, שניהם אוהבים בעלי חיים, ושניהם לא אוהבים להוריד את הפח. "קדימה! זה ממש זוג משמיים!" היא התלהבה.
"תקשיבי", אמרתי, "אני מתפדחת להציע לה סתם ככה. אבל אולי נארגן שהם יכירו בדרך קצת יותר טבעית? כאילו, במקרה?"
נעמה הסכימה שזה רעיון יותר טוב, ואחרי ששברנו קצת את הראש, הצלחנו למצוא רעיון. נעמה עשתה רעש עם הכיסא, והפילה אותו. באותו רגע נשכבתי על הרצפה התחלתי לצעוק. לא חלפה דקה, וינון הציץ לחדר. "הכול בסדר?" הוא שאל והביט בי בדאגה.
"לא", אמרה נעמה, "רות נפלה מהכיסא ונראה לי שהיא עקמה את היד. נצלצל לאחותה שתבוא לקחת אותה הביתה".
"רוצה שאני אקח אותך?" הציע ינון.
"לא, לא", קראנו שתינו בבת אחת. "כלומר, יהיה לרות יותר נוח לנסוע עם אחותה", הבהירה נעמה. "תודה בכל זאת. אבל כשאחותה תגיע אולי תוכל להסביר לה מה קרה".
"ולמה שלא תסבירו בעצמכן?" שאל ינון בפליאה.
"אה... כי אנחנו ממש מבולבלות עכשיו מרוב ההלם", אמרה נעמה, וניסתה להיראות מבולבלת.
ינון הרים את הגבות, אבל לא אמר כלום.
חייגתי בנייד לאחותי, וביקשתי שתבוא לקחת אותי. "אין בעיה, תחכי לי למטה", היא אמרה.
"אבל קיבלתי מכה גם ברגל", גמגמתי, "אני צריכה שתעלי ותעזרי לי לרדת..." למזלי, שגית הסכימה, ותוך כמה דקות נשמע צלצול בדלת. "אני מטפלת ברות", אמרה נעמה לאחיה, "אתה יכול לענות?"
הוא חייך חיוך קטן וניגש לדלת. איזה מתח! קמתי באופן קצת זריז מדי, ושתינו הצצנו לעבר דלת הכניסה. שגית עמדה שם, מופתעת.
"ינון! מה קורה?" היא שאלה אותו. "לא ידעתי שעברתם לכאן!"
"אז את האחות המסתורית שצריכה לעזור לרות", צחק ינון, "איזה קטע!"
נעמה ואני הבטנו זו בזו. הם מכירים?!
"נראה לי שיש כאן שתי שדכניות בפוטנציה..." הסתובב אלינו ינון בחיוך. "תודה, בנות, אבל התנדבנו יחד פעם במחנה לילדים חולים. אנחנו כבר מכירים די מזמן".
איזה פדיחה! אבל בכל זאת יצא משהו טוב מהסיפור. ינון נזכר בשגית והכיר לה חבר שלו, והם כבר יוצאים די הרבה זמן. מה אתם אומרים, אם הם יתחתנו מגיע לי ולנעמה שליש גן עדן?