במטבח עתיק היומין של בית חמותי ברחוב בליליוס בירושלים, התנוסס צמוד לדלת המקרר גזיר עיתון ובו מאמר קצר.
במאמר, שהוקף בטוש אדום זוהר, צוטט מחקר שהיה אז חדשני, ובו נטען כי שולחן משרדי מבולגן הוא דבר מצוין. ונימוקו בצדו: שולחן עמוס הוא למעשה שיטת אחסון יעילה ומתוחכמת ביותר, מפני שבשולחן כזה, באופן טבעי, המסמכים החשובים, אלה שצריך אותם באמת, תמיד נמצאים בראש הערימה, והחשובים פחות נדחקים לתחתית... לעתים היא אימצה בחום את מסקנות המחקר הזה גם בשולחן הגדול שבמטבח, להנאת כל הסובבים.
תקופת הקיץ מזמינה בלגן. יציאה מהמסגרת, מהמשבצת, מהקופסה. אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל אני מחכה בכיליון עיניים לתקופת השנה הזאת, שהיא אימת כל חברותיי. זו לא חוכמה, כי ילדיי כבר גדולים. אבל לא תמיד זה היה כך.
החופש הגדול הראשון שזכיתי לו כאם צעירה - והאחרון במשך כל תקופת הלימודים וההתמחות - היה לאחר לידת בננו הבכור. בדיוק סיימתי אז את השנה השלישית של לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, וכך יצא לי להכיר לראשונה באור יום את היישוב שבו גרנו, אלון שבות, ולהתרשם מיופיו ומהנוף האנושי הנפלא שבו. לפני כן ואחרי כן, בימים כתיקונם, יצאתי בחורף כמו בקיץ בשעות הבוקר המוקדמות-מאוד ירושלימה כשענן ערפילי כחלחל עוד עוטף את היישוב, וחזרתי הביתה עמוק בחשכת הלילה. בחופשה הזאת, האחת והיחידה, טיילתי ברחובות אלון שבות בגאון כשילדון בלונדיני שמנמן וחייכן יושב בעגלה שאני מובילה. איזו זכות נפלה בחלקי, שהתינוק הזה הוא שלי.
גם האיש נוהג לספר שבקיץ הזה נפל דבר בישראל – לראשונה הוא הוכתר בו בתואר הכבוד "אבא". ומעשה שהיה כך היה: ערב אחד הוא הלך לדירת הרווקוֹת שבה גרה השמרטפית של בכורנו, כדי לתת לה את התשלום החודשי בזמנו. אחת מחברותיה פתחה את הדלת, וכשראתה אותו צעקה לכיוון החדר הפנימי: "לאה, אבא של מרדכי מחפש אותך". ופתאום האיש הרהר לעצמו בהתרגשות: זו הפעם הראשונה בחיים שמישהו קורא לי אבא.
מארגנים חופשה
היום, בחופש הגדול, אני מתענגת על ילדיי המתבגרים, הדעתניים והידענים, שהם בני שיח מפולפלים. חבל רק שלא תמיד תימצא שעת הזהב בלו"ז העמוס שלהם, שבה יוכלו להתפנות ולתת קצת צומי לאמם הישישה. אבל הם נוכחים בבית, בכל חמשת חושיהם.
ועם כל זה שהם בוגרים ועצמאיים ודעתניים, בעלי אוסף בתחילת החופשה את שארית הצאן כדי לתת לאומה שיחה בעלת קווים יקיים מובהקים, שמתרכזת בערך העצום של כל נקודת זמן נתונה, וכמה חשוב לנצל כל רגע בעולם הזה. מילת הקסם היא תכנון. אבל העיקר בה"א הידיעה הוא הקביעה האלמותית שהוא מצפה מכ‑ו‑ל‑ם לנצל את החופש לא רק להנאה אלא גם למטרות חיוביות ובעלות השלכות לטווח ארוך, כמו למשל שליטה בהקלדה בשיטה עיוורת. לשם המחשה הוא מעמיד במרכז השולחן בסלון מחשב ענתיקה ובו תוכנה ישנה וטובה ללימוד השיטה, למען יראו ויקלידו. רק אותי הוא לא מכריח, ולכן גם בעת כתיבת הגיגיי אלה אני מקרטעת בין הקלידים, משחקת איתם תופסת בפיזור דעת גמור, והכול בשתי אצבעות.
מה שחשוב הוא שיהיה לילדים בחופשה סדר יום מסודר, בטח כאשר לאמא יש הפרעת קשב וריכוז. אז אמא, שלא זכתה לעבור השתלמות של מורות המתמקדת באפיונו של דור ה‑Z ובפסיכולוגיה של הנוער, חולשת על מפעל חייה בעוז, מפתחת תוכניות לטווח ארוך, לוקחת אחריות על הצוות ועובדת 18 שעות סביב השעון, בשלט קרוב אך גם מרחוק, כדי שיהיה סדר בפרלמנט. ונהנית מכל רגע.
זה מתחיל במאבק עם המיטה שהילדים המתבגרים טובעים בה לעתים עד שהשמש מתכנסת לתוך נרתיקה. אני מצאתי שהממריצה היעילה ביותר, פוקחת העיוורות, זוקפת הכפופות ומשכימת הישנות היא התואר מדריך. הדרכה בתנועת נוער היא הפעילות המעוררת ביותר. פתאום במקום לאות נשפכת הופכים הנער או הנערה לפעילים, נמרצים ומתלהבים.
ילדינו הדריכו כולם באריאל, וחלקם אף היו קומונרים. בגרופ של המשפחה המורחבת היה דיון משעשע על בחירה בין תנועות הנוער אריאל ועזרא, ובלהט הוויכוח אחד האחיינים שלי תמה בקול: עד היכן למקסם את הכלליות - כל הציבור התורני? כל הציבור התורני-לאומי? כל הציבור הדתי? כל הציבור שומר המסורת? כל עם ישראל, על גווניו? כל האנושות? כל הקוסמוס? ואולי השמיים הם הגבול, כפשוטו.
ועוד תובנה חינוכית מבית גידולו של האיש. בעלי גדל, כמנהג הייקים של פעם, על הפסוק "חושׂך שבטו שונא בנו", וזכה ללא מעט פליקים. מהטראומה של משה רבנו למדנו לכאורה שלא מכים, כי אם מדברים. הרב שמשון רפאל הירש אומר שפעם היה דור נחושת, וכשהיו מכים הנחושת הייתה נעשית רקועה ויפה. ואילו היום הדור מזכוכית - אם תכה הכול יישבר. לכן אל תכה בסלע, דבר אליו. כמה הדברים נכונים לדורו של משיח.
לתגובות: drchana2@gmail.com