ממשיכה לדמוע

יכול להיות שהטור הזה יתפוס אתכם באיזה צימר בצפון או מתארגנים לטיול למקור מים, לשמח את הילדים.

ייתכן שבכי החורבן כבר יעבור, כמו שאנחנו מתורגלים היטב לשים מאחורינו כאבים כדי להמשיך הלאה. הרי כמה אפשר לכאוב, וכמה אפשר לבכות? ובכלל, אולי לא תבינו למה הטור שלי מחזיר אתכם לדיכאונות מהעבר הקרוב והרחוק. מחילה, אבל אני עדיין לא מצליחה לשחרר. הגעגוע לראות את פני השכינה צורב לי כל כך בלחיים.

שבוע עובר ואני ממאנת לכתוב טור. מתפללת שמא יבוא משיח, וכל מה שאכתוב יהיה חסר כל משמעות. כל השבוע החזקתי מעמד, אבל מצוהרי יום שישי התחלתי לבכות. קוראת את הכתבות על כאבי ההתנתקות לציון עשר שנים ליציאה מגוש קטיף, ובוכה. כואבת היום כאב שלא הרגשתי לפני עשר שנים, כשהתבוננתי מהצד בכאבו של העם שלי, באיזו אדישות רגשית, חייבת להתוודות. מתפללת שמונה עשרה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ומייללת. מפחדת מרגע יציאת הצום. מהיום של אחרי. הרגע שבו אצטרך לשנס מחדש את האמונה שכל מה שהשם עושה הוא עושה לטובה. ואם המשיח לא הגיע, משמע שגם זו לטובה. לא יודעת איך אני אצליח. הבת שלי שואלת: "אמא, באמת המשיח בא מחר?" ושוב אני בוכה. מדליקה נרות, ובוכה. קבלת שבת, בוכה. ברכת המזון, בוכה. יושבת על כרית ובוכה. כל הפאסון שחשבתי שיש לי, כל הורדת הציפיות שהבטחתי לעצמי, נמסו כלא היו. אני בוכה כמו אחד הילדים שהבטיחו לו מתנה נפלאה, ושכחו שהבטיחו.

ברגע של מזוכיזם, אני פותחת לראות את הטוקבקים לידיעות על התפילות בכותל. חורבן בית שלישי. "יום מיותר בלוח השנה", "פגאנים עובדי אלילים", "חרדוסים טפילים" - זה רק קומץ קטן מאהבת החינם שיצאה מתוך העם שלנו. כבר כתבתי טרוניה על מערכת החינוך, שלא טורחת ללמד על תשעה באב. עשיתי את זה מתוך הניסיון שלי, כתוצר אותה מערכת. וכאחת כזו, באמת לא נתתי את דעתי כלל על החורבן. עד שהנשמה צעקה לתכנת את עצמי מחדש בנושא. לפחות ברגע שהיה לי ידע של מה שקרה, יכולתי, בפעם הראשונה, באמת לבחור אם לבכות על החורבן או להמשיך את יומי ככל הימים. אבל הטוקבקים מראים משהו אחר לגמרי. אנשים שחיים בינינו, או אנחנו ביניהם, שהכעס והשנאה שלהם כל כך עמוקים, שכל מה שמקושר ליהדות הוא מבחינתם בחזקת מוקצה. וזה לא בגלל חוסר דעת, אלא מתוך מיאוס איום ונורא.

אני לא יכולה לחשוב על אף דת אחרת שבזה לעצמה כמו היהודים. נוצרים, מוסלמים, גם אם הם בוחרים לחיות את חייהם כנטולי דת, עדיין מכבדים את העבר שהם משתייכים אליו. או לכל הפחות לא בזים לו ומנסים למחוק את ההיסטוריה רק מפני שזה מתנגש עם ערכיהם החדשים, השם יודע מה הם.

בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה משודרת כתבה מתריסה על איזה דוס שחצה את הכביש בזמן הצפירה. וכולם מצקצקים בלשונם על מי שהם גם טפילים וגם מתכחשים לשואה כי הם לא עומדים בצפירה, רחמנא ליצלן. אבל לזכור את תשעה באב, יום שמציין את הטבח של מיליוני יהודים ואת ההגליה מארץ ישראל... עזבו, מבחינתם זה תאריך מיותר בלוח השנה. ייתכן שאם היה תיעוד של ספילברג על שחיטת הכוהנים, או איזה סלפי של רומאי עושה מעשה דאעש ליהודים, אנשים היו מתחברים. כמובן שאני מקצינה, אבל הריחוק הפנימי של חלק עצום מהעם שלנו וחוסר הבנת משמעות היום צועקים לשמיים, בדיוק כמו הצעקה של המתפללים על רצפת הכותל.

של מי הכותל הזה

ובגלל שאני הייתי זו שרבה עם הגננת ולא הבינה למה אין גן בתשעה באב, אני חייבת לשפוט את הטוקבקיסטים לכף זכות, ואותנו לכף חובה. אני זוכרת את עצמי כילדה, עומדת מרחוק, מביטה בכותל, ומתה לגשת ולגעת. פתאום עברה איזו משפחה חובשת כיפות ונתנה בי כזה מבט, שכולי התכווצתי. כאילו אמרו לי: "ילדה, מה את עושה פה? זה לא שלך". סביר להניח שהם לא התכוונו, לפחות כך אני מקווה, אבל זה מה שהרגשתי. ריחוק. ניתוק. אז למי אכפת מאיזה בניין שנחרב לפני אלפיים שנה?!

זכיתי, מרחמנותו יתברך, לחזור בתשובה, לבכות על חורבן הבית, להתחנן לאורו של משיח. ומהמקום הזה, החדש שלי, מהצד השני של המתרס, של אותה משפחה חובשת כיפות, שהיא משפחתי שלי, אני מחויבת לקרוא לכולנו: אל נא נביט במבט מתנשא על הרחוקים, אל נא ניקח בעלות על היהדות, על השם ועל ביתו. שהמבט שלנו יהיה מקרב ולא מרחיק, שהלב שלנו יהיה פתוח ולא סגור, שנזכור שברגע שאנחנו עם כיסוי ראש או כיפה, אנחנו נציגיו של השם יתברך, אפילו שלא ביקשנו זאת. ועלינו להתנהג במידותיו, בדרכיו. אז בבקשה, כשאתם פוגשים חילונים באמצע הנחל, בחניון של השמורה, בתור לגזלן, בבקשה תחשבו עליי כילדה, בכותל, מסתכלת עליכם.

מכיוון שאני עדיין צמה, ומשיח לא בא, אני נותנת מתכון לעוגת הדבש של סבתא שלי. אמנם היא הייתה שמורה לצום כיפור, אבל אני מקדימה מתכונים.

אם מפרידים את הביצים ומקציפים את הצהובים עם הסוכר ואת הלבנים בנפרד, יוצאת עוגה אחרת לגמרי, קלילה יותר. סבתא שלי לא הקציפה.

החומרים הדרושים:

4 ביצים

כוס סוכר חום (אני שמה חצי)

כוס דבש

כוס תה כהה, דוגמת ארל גריי. תנו לו להתקרר מעט, כדי שלא יבשל את הביצים.

כוס שמן (אני שמה פחות)

2 כוסות קמח לבן, או ½1 כוסות קמח מלא

כף אבקת אפייה

מעט קינמון וציפורן

אופן ההכנה:

אופציה ראשונה: מערבבים הכול יחד ולתנור ב‑180 מעלות, 20 דקות פחות או יותר, עד שקיסם שננעץ במרכז יוצא יבש.

אופציה שנייה: מפרידים בין הצהובים והלבנים. מקציפים את הצהובים עם הסוכר, ואת הלבנים בנפרד. מוסיפים את שאר המרכיבים לצהובים, מערבבים ואז מקפלים לקצף הלבן. מכניסים לתנור כמו באופציה הראשונה.

ayakremerman@gmail.com