"צריך להרים כף של טרקטור D9 על בג"ץ", אמר חבר הכנסת מוטי יוגב מהבית היהודי בלהט דבריו בראיון לערוץ 7 וזכה לקיתונות של גידופים מכל פינות בית המחוקקים הישראלי.
בשמאל קפצו על האמירה כמוצאי שלל רב, בימין התנערו מחשש שידביקו להם תווית של נערי גבעות. אפילו במפלגת הבית היהודי, מפלגת הבית של הח"כ יוגב, היו שהתעטפו באצטלת הנאורות ויצאו לחרף את אמירתו של יוגב.
זה עצוב. זה עצוב משום שאיבדנו פרופורציות. זה עצוב משום שסרסנו את המידתיות. זה עצוב משום שאיבדנו עניין בלהבדיל בין עיקר לתפל, בין אמת לכותרת, בין פגיעה בהתיישבות לפגיעה ברייטינג. וההיתממות המופלגת: הרי אין אחד הסבור כי ח"כ יוגב אכן קרא לפגיעה פיזית בבית המשפט העליון. ומנגד, הרי אין כמעט ולו נואם אחד שלא החריף לשונו, לעיתים מעד, לעיתים הגזים, בנושאים השנויים במחלוקת.
בואו נאמר את האמת: זו אינה מעידה. זו היתה אמירה מטאפורית המצביעה על כאב עמוק. זו היתה הבעת מחאה על הפגיעה באושיות הדמוקרטיה כשהמערכת המשפטית העליונה של מדינת ישראל צבועה בצבע אחד, מדברת בקול אחד, חושבת בכיוון אחד. זו היתה קריאה חדה כתער מעומק הלב של אחד האנשים הנפלאים במערך ההתיישבותי הכואב את כאב הפגיעה בארץ ישראל ובעם ישראל ובלהט מחאתו השחיז לשונו וניער באחת האדישות האופפת את כולנו בכל הנוגע לבית המשפט העליון.
במקום לכאוב את כאב ההרס שראינו היום בבית אל, תחת הבעת מחאה על אובדן הזהות הציונית בבית המחוקקים הישראלי, במקום למחות על אוזלת היד המתמשכת של ההנהגה, נציגינו מימין ומשמאל בוחרים לרקוד את ריקוד 'מה יפית' על גבו של מוטי יוגב.
ואנו אומרים למוטי: אשריך שהבעת את הצער הכאב והביקורת הנוקבת שמרגישים רבים רבים בעם ישראל ביום הזה.