במלאות עשר שנים לגירוש ולחורבן גוש קטיף וצפון השומרון, ועדיין נותרו בעם ישראל רבים שאין בהם עמוד שדרה להודות בטעותם ובכך לסלול את דרכם חזרה אל דרך הטוב והשכל הישר.
מעטים מאלה שתמכו בגזירה הנוראה ההיא חזרו בהם, מי בפה מלא ומי בקול ענות חלושה. ובכל זאת, הקולניים מבין תומכי העוול והפשע נגד העם היהודי עומדים עדיין בשגיאתם! אנו שומעים וקוראים מהם טענות ומענות בזכות רשעות מהולה בתום שהמבוכה יאה להם והאינטליגנציה בזה נכחם בוז עמוק. ככל שההצטדקויות וההתחסדויות מנומקות יותר, כך צפה ועולה צביעות שכל עניינה ניסיון נואל לכסות על פשעיהם, ניסיון שלא יכול להצליח בשום אופן.
התוצאה שעלתה מן המהלך הזה הייתה צפוייה מראש לכל מי שרצה לראות את המציאות. איש בישראל לא הופתע כשהחמאס השתלט על רצועת עזה, ואיש לא הרים גבה כשקרעו עצמם מן הרשות הפלשתינית. גם כשהומטרו טילים מרצועת עזה לעבר ישראל לא היו בינינו מתפלאים ותמהים. היה זה ברור מאליו לכל הפלגים במדינת ישראל שכך יהיה ואף נורא מזה. יתר על כן, הרעה הזאת הייתה מובנת, הבן היטב, בשכל קדקודו של אריאל שרון שהתנגש באיתנות מערכות גופו, והיא היא שהכריעתן אפיים ארצה.
החורבן התאפשר בגלל דבר אחד ויחיד – תמיכה מאסיבית של התקשורת שנתקפה בולמוס של שנאה להתיישבות, וגיבוי מערכת משפט-משפח שמאלנית שכופפה את הדין לפי השקפת עולמם של שופטיה. אריאל שרון עמד בפני סילוק מביש מן ההיסטוריה של עם ישראל בשל בצע כסף. לא הייתה לו שום דרך להימלט ממכלאות האסורים, אלא בדרך של ריצוי אלה שיש בכוחם למלטו במחיר ידוע מראש. הברירה הייתה בין חרפה, כלימה וביזיון ובין רֶשע, והוא, בעצת בניו והקרובים לו, בחר ברשע. רק הקרבה והפקרה של חלקי מולדת ופגיעה נוראה בחלוצים נפלאים שלא חטאו חילצה אותו מבור העבריינים. זו האמת ואין בלתה.
רבים מאלה שלקחו חלק בנבזות הזאת שילמו מחיר אישי כואב: אריק שרון ודן חלוץ ומשה קראדי ואברהם הירשזון וחיים רמון ומשה קצב וניסו שחם ואהוד אולמרט וצחי הנגבי וזאב בוים ואורי ברלב וגדעון עזרא ויואב גלנט... ועוד ידו של בורא העולמות נטויה.
התירוץ המצדיק לכאורה נותר כשהיה: מתיישבי גוש קטיף ישבו בתוך אוכלוסיה עויינת הגדולה מהם פי 200. זהו בדיוק היחס בין יהודי מדינת ישראל ובין העולם המוסלמי המאיים לחנוק את המדינה. כדאי לחשוב על כך נוכח הגירוש והחורבן המוצעים כיום.