אחת המוסכמות אצלנו היא שמצוות יישוב הארץ היא ציבורית. הדבר כה מושרש, עד שהיחיד רואה עצמו כפטור ממנה, כשהמוסדות השלטוניים אינם מסכימים למעשיו.
גם בגירוש-קטיף הייתה לדעה זו משמעות רבה, ומכיוון שהממשלה החליטה לעקור יישובים, סברו רבים כי ממילא אין מצוות יישוב הארץ במקום שהשלטון אינו רוצה.
אלא שאין הדבר כן. עיון בדברי הרמב"ן בהוספה המפורסמת לספר המצוות, מורה שהפרט מצווה לא פחות מהכלל: "ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל... הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות" (רמב"ן השמטות למצות עשה, מצוה רביעית).
לדעת הרמב"ן עיקר המצווה הוא הכיבוש, והישיבה בארץ היא מפרטי המצווה. ועל זה אמר שנתחייב בה כל אחד מאיתנו, ואפילו בזמן גלות. אלא שכשאין לנו צבא, המצווה היא על ידי קניין וישיבה. כך אכן עשו העולים תלמידי הגר"א והחסידים, שרכשו בתים ואדמות. כך עשו גם החל מימי חובבי ציון ועד הקמת המדינה, בקניית קרקעות מהגויים ויישוב יהודים בהן.
גם בירושת הארץ, בימי משה רבנו, היו גורמים פרטיים שלחמו, וירשו את הארץ שכבשו: "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה: וייתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה: ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר" (במדבר לב, לט‑מא). ובימי יהושע, כלב בן יפונה כובש את חברון, ומקבל אותה לנחלה למשפחתו כפי שהובטח לו על ידי משה.
בעקבות התפיסה המדגישה במיוחד את מצוות יישוב הארץ כמצווה ציבורית, נפוצה במחנה הדתי-לאומי הסיסמה "להתנחל בלבבות". במיוחד התגברה תחושת "לא התנחלנו בלבבות" לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. מאמרים רבים התפרסמו ומתפרסמים בכיוון זה. הטענה העיקרית היא: עד שלא נתנחל בלבבות, לא נוכל לבסס ולקיים את ההתיישבות בכל רחבי הארץ. שהרי עד שרוב העם אינו עִמנו, לא תתקיים המצווה, וגם באופן מעשי לא נוכל לעמוד בלחץ הפוליטי הנגדי.
אלא שבינתיים חל שינוי יסודי בסגנון ההתנהלות של המדינה. במהלך עשרים השנים האחרונות עלה כוחם של גופים חוץ-פרלמנטריים, והנהגת העם מתנהלת גם, ואולי בעיקר, מחוץ לכותלי הכנסת.
דוגמאות לכך נוכל לראות במכוני המחקר, בכנסים הפרטיים המתוקשרים, ביוזמות החוקה והסכמי ה"שלום". למרות המספר הזעום של חברי הקבוצות הללו, הם פועלים בעקביות, בעוצמה ובשיטתיות, רותמים לטובתם ח"כים רבים, וכוחם רב. כנס הרצליה, למשל, הפך לתחליף לכנסת. ההצהרה של שרון על תוכנית ההתנתקות נאמרה דווקא שם ולא בכנסת.
הווי אומר, גם הנהגת הציבור הופרטה, וממילא משקלו של היחיד או של קבוצה קטנה הפך להיות מרכזי במהלכים מדיניים, צבאיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים.
לכן, אף שמפעל ההתנחלות בלבבות חשוב, סבורני שלא זו הדרך להשפיע ולהוביל מהלכים היסטוריים. בעצם, מעולם לא הייתה דרך זו מובילה. דווקא יחידים וקבוצות קטנות, נחושים ובטוחים בצדקת דרכם, הם שהובילו והשפיעו. זו דרכו של עולם, בעם ישראל ובכל העמים.
כוחו של מיעוט נחוש
קצת דוגמאות: בימי שיבת ציון, רוב היהודים נשארו בבבל. מיעוט קטן, כמה עשרות אלפים, הקים את המקדש השני ואחריו באו מאות האלפים. במהלך שנים רבות גדלה אוכלוסיית הארץ, עד שערב המרד הגדול היו בארץ ישראל בין שני מיליון (לדעת הממעיטים) לחמישה מיליון יהודים (לדעת המרבים).
גם העולים ארצה בראשית דרכה של הציונות היו קבוצת מיעוט אפילו בתוך התנועה הציונית עצמה! אבל הם היו נחושים בדרכם, והובילו אחריהם את העם. בשנות העלייה השנייה (1903‑1914), עלו לארץ ישראל כ‑35 אלף עולים. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000‑1500 איש, היו חדורי אידיאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין קטן זה השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל. כך קמה מפלגת העבודה, ששלטה כאן עד סוף שנות השבעים.
רוב העם בוחר ב‑35 השנים האחרונות כמעט בעקביות במפלגות בעלות מצע הדוגל ביישוב הארץ. אלא שקבוצות קטנות ונחושות שהשפעתן חזקה בתקשורת, במשפט, בתרבות ובאקדמיה מובילות את הנבחרים לממש מצע הפוך לחלוטין. הגירוש מגוש קטיף היה האירוע הבולט והקיצוני ביותר של רמיסת רצון הרוב, שבחר "דין נצרים כדין תל אביב" וקיבל חורבן שאפילו מפלגת העבודה לא הצהירה עליו בבחירות (דיברו על עקירת נצרים שהייתה מבודדת).
ערב הנסיגה מסיני וערב הגירוש מגוש קטיף התגייסו רבים למבצע שכנוע ציבורי גדול, עברו מדלת לדלת. הם נתקבלו ברוב הפעמים מאוד יפה, שכנעו, אפילו הצליחו במשאל המתפקדים לרתום את רוב מצביעי הליכוד להתנגד לשרון. אלא שכל זה לא עזר, וגם לעולם לא יעזור כל זמן שההנהגה נחושה לפעול לפי דרכה, ולא מתחשבת ברצון העם, שלהערכתה יסכים בדיעבד או לפחות "לא יעשה מזה עניין" ויבחר בה שוב.
כבר היו דברים מעולם. אליהו הנביא הנחיל בלבבות את האמונה בה' אחד, בהר הכרמל. העם היה לגמרי איתו, והוא אף תפס את נביאי הבעל ושחט אותם בקישון. גם המלך אחאב נכח באותו מעמד ולא עצר את אליהו מלהרוג בנביאי הבעל. אליהו העריך מאוד את השינוי שחל באחאב ורץ לפניו מהכרמל ועד יזרעאל! אלא שהכול התהפך באחת, כשאיזבל הודיעה לאליהו שהיא עומדת להרוג אותו. אליהו התייאש מתיקון המצב והלך למדבר, כשהוא מבקש מהקב"ה לקחת אותו "כי לא טוב אנוכי מאבותיי". אדרבא, דווקא מאחר שהעם היה איתו ולפתע איזבל הופכת הכול – מפח הנפש היה גדול במיוחד. הפתרון היה מינוי אלישע, שימשח את יהוא. זה ייקח את השלטון מידיה של איזבל בעזרת קומץ נאמנים, ובכך תסתיים המהפכה שהחל אליהו.
רבים וטובים מנסים שוב ושוב את דרכו של אליהו, להשפיע על העם וכך לשנות את ההנהגה. כשהכישלון מגיע, והוא תמיד מגיע, הם מוצאים עצמם במצבו, במערה שבמדבר.
לא תהיה לנו מנוחה ולא נבסס את דרכנו רק במה שאנו מתנחלים בארצנו הקדושה, או בלבבות עם הקודש. מעתה אמור: "להתנחל במוקדי ההשפעה".