בספר חדש העומד כעת לקראת צאתו לאור, מרכז שמעון רחמים, פובליציסט מזה עשרות שנים, את מאמריו שפורסמו בתקשורת הישראלית במרוצת השנים.
בראיון ליומן ערוץ 7 מספר שמעון רחמים על הספר 'על עת בעטו' ה מגולל עמדות נחרצות וברורות מול תופעות מדיניות, פוליטיות וחברתיות בישראל. רחמים שהיה ממקימי מצפה יריחו, הישוב בו הוא מתגורר, היה ממובילי תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון בימים שקדמו להקמת תנועת 'אמנה' והיה ממוקם במקום השני ברשימתו של הרב כהנא בהתמודדותו הראשונה לכנסת, התמודדות בה לא צלח את אחוז החסימה.
רחמים מספר כי את כתיבתו הפובליציסטית החל כבר בהיותו בגיל 16, חלק ממאמריו השתמרו וחלק אבדו וכעת החליט לכנס אותם לספר מתוך תפיסה לפיה מי שאמור היה ללמוד את לקחי ההיסטוריה ולהתפכח לא עשה זאת ונכון יהיה לבחון את המציאות העכשווית מחדש על פי ניסיון העבר.
לדבריו הספר אמנם מציג בין השאר גם פולמוסים מימי ניקסון וקיסינג'ר אך "זו בדיוק הנקודה שבגללה היה שווה להוציא את הספר. יש מחזוריות והמשכיות, ומי שאמור היה להתפכח לא מתפכח, מי שאמור היה לשנות עמדות לכיוון הבריא לא עושה את זה. המקובעות בעמדות שגויות ופסולות היא מקובעות עמוקה".
רחמים מחריף את דבריו וקובע כי אם לא די בכך שמי שאמור היה להתפכח אינו עושה זאת, הרי ש"קורה תרחיש אחר, שדווקא חלקים מהציבור האמוני יותר ולאומי יותר ובעל ערכים יהודים מאמצים את האופורטוניזם ואנחנו רואים מצב שבו כשבוחרים שמאל מקבלים שמאל וכשבוחרים ימין מקבלים שמאל".
בהקשר זה הוא מוסיף ומציין את ההצלחה של השמאל למצב את עצמו כמרכז בניגוד לכל כללי הגיאומטריה, כהגדרתו.
על סוגיית המאבק על ארץ ישראל מתאר רחמים את המציאות שבה "אנחנו יושבים בארץ שעם אחר טוען לבעלות עליה, והכול התחיל מ"מצב של או"מניקים". דמיין מצב שבו אדם הולך לבית משפט ואומר לשופט שהאדם הזה גנב לי את המכונית אבל בעצם אולי אני זה שגנב לו את המכונית. כלומר הצד הנדון, אנחנו, אומרים שיש שני צדדים, ומהאו"מניקים הללו התפתחה הזדהות של חלק מאיתנו עם הצד השני, עד שהצטרפו לקריאות ראשי הצד השני. זו מחלה שלצערי אני לא יודע איך מרפאים אותה".
רחמים מאמין שגם הדור הצעיר יוכל להתחבר לתכני מאמריו המופיעים בספר לאחר שיזהה את רצף המחזוריות של אוסלו, קיימפ דיויד והלאה וכך יבין כיצד הכול מתחיל. דוגמא לאופן בו הדברים חוזרים ותופסים מקום בציבוריות הישראלית מוצא רחמים במאמר שכתב בגיל 16 נגד השופט חיים כהן, סגן נשיא ביהמ"ש העליון, ש"היה מחרף ומגדף בצורה שלא תתואר, הוא השווה את תורת ישראל לחוקי הנאצים, כתב ונאם על כך. הוא לא תינוק שנשבה כי היה מצעירי אגודת ישראל בגרמניה ואחר כך בישיבת מרכז הרב, הוא הפך מומר להכעיס עם דברי חירוף וגידוף שאין כדוגמתם". המאמר פורסם בביטאון בית"ר 'על אחריות הכותב', "ומסתבר שהדברים לא השתנו".
עם זאת מוצא רחמים נקודות אור במבטו של הציבור הרחב שלדבריו אינו זוכה לכך שתפיסתו תבוא לידי ביטוי בהנהגה. "השמאל שולט בארץ בכוח עזות המצח. אם לימין למתנחלים ולחרדים היה גרם אחד של עזות מצח שיש לשמאל המשיח לא היה יכול להוריד אותם מהשלטון... ולעזות המצח הזו יש אינספור דוגמאות. אז, כשכתבתי את הדברים, הייתי כמעט בודד בהתבטאויות הללו. היו אז גם ח"כים של אגודת ישראל שנאבקו. לעומת זאת היום ההתייחסות לביהמ"ש העליון בציבור הישראלי היא שונה בתכלית. היום אנשים חושבים כמוני ומדברים כמוני, אבל בכוח עזות המצח בית המשפט אומר תגידו מה שאתם רוים ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. כך השמאל עובד. בחירות לא הטרידו את השמאל, וכל מוקדי השלטון היו בידיו".
בין דפי ספרו של רחמים מופיעים לא מעט שמות של מותקפים ומבוקרים באופן חריף ביותר. הוא עצמו אינו חושש מתביעות כאלה ואחרות. "כל מה שכתוב בספר הוא אמת לאמיתה, ומוזמנים כל מי שיש לו עניין לתבוע שיתבע. הדברים נכונים אמיתיים ומשקפים את העובדות כפי שהם ואין בהם שום סילוף".
לקראת תום השיחה עמו התבקש רחמים לבחור מאמר אחד שאותו היה רוצה ללמד את הדור הבה. רחמים בוחר שני מאמרים - מאמר 'לשאלת המלחמה' ש"מסביר עד כמה המלחמה היא בעייתית בלשון המעטה וכמה היא חמורה ועם זאת מסביר מתי צריך לצאת למלחמה כי אם לא תצא למלחמה הסיטואציה תהיה הרבה יותר חמורה. זה מאמר שנכתב לפני 16-17 שנה והוא נכון לגבי היום בסוגיית הגרעין האיראני. מאמר נוסף הוא המאמר 'כנס הרצליה כמצע לגידול חיידק טורף', מאמר מדויק להפליט שמתאר איך אנחנו רואים בכל פעם שיש את אותו כנס מפורסם כיצד כולם מתיישרים שם לפי השמאל".