חגית ריין
חגית רייןערוץ 7

חגית ריין, אמו של רס"ן בנייה ריין שנפל במלחמת לבנון השנייה בי"ט באב לפני תשע שנים, סיפרה בראיון לערוץ 7 על הקושי ועל ההתחברות לנשמתו שממלאת אותה בכח.

מידי שנה היא קוראת את מחשבותיה מעל קבר בנה, "תשע שנים מאז שהלכת מאיתנו אבל רוחך איתנה איתנו, כל שנה הרוח הזאת יותר ויותר חזקה מתעצמת ומתחזקת יותר הרוח של השליחות הנתינה האהבה לאדם למדינה ולכל מה שריבון העולם ברא".

"מאז לכתך אני נוסעת ברחבי ישראל, על כנפי הרוח שלך ומעבירה שיחות לחיילים, לתלמידי י"ב לקראת גיוס או אחרי מסע בפולין, אני עוברת על יומנך שמכיל תובנות לחיים". היא מספרת כי לפני שבוע פנה אליה מנהל בית ספר שמשמש כראש משלחת לפולין, וסיפר לה שהתלמידים יגיעו ליער יוספוב ושם פזורים מלא עצמות ביער, היו שם שטפונות, ועצמות של קבר האחים נשטפו והתפזרו, והם יאספו את העצמות ויביאום לקבורה. הוא ביקש ממנה שאחרי היום הקשה הזה, היא תדבר עם התלמידים.

"הקב"ה עזר לי ופתחתי את התנ"ך בחזון העצמות היבשות, אמרתי להם שהם הרוח החיה של העצמות וההמשך של אלה שנרצחו. אתם אלה שהולכים להגן על המדינה ובזכותכם ובזכות בניה אף אחד לא יוכל להפריד אותנו מהארץ הזאת".

חגית מספרת על הקשר בין הגרוש מגוש קטיף לנפילתו של בנייה, "לא בכדי, בטנק של בניה היה ממש פסיפס של עם ישראל ושל מדינת ישראל, שמאל, מתנחל, דתי, חילוני, קיבוצניק, ועולה חדש. אדם, אלכס, אורי ובניה. 9 שנים למלחמת לבנון השנייה ו-10 שנים לגרוש מגוש קטיף, גם אחרי גרוש ימית הייתה מלחמת לבנון הראשונה, כשאנחנו חלשים ומוסרים חלקי מולדת האויב מזנב בנו. יש משותף בין האבל על בניה לאבל על גרוש גוש קטיף. בזמן הגרוש היית מ"פ בצבא הגנה לישראל ולא בצבא הגרוש, ולכן כמפקד טירונים ביקשת לרדת מיד אחרי הגרוש לשטח לעזור ולפרוק את החממות ולארוז את הבתים. זכית בין השאר לעזור ליוסי חדד מכפר דרום שהיום החממות שלו עומדות באבני איתן. בימות השבעה הוא כתב לנו מכתב שבו הוא מספר לנו על ההכרות איתך".

וכך הוא כותב, "משפחת ריין היקרה, מובן שאין מילים למלא את האובדן מכיון שהכרתי את בנייה הכרות גם אם קצרה, אבל משמעותית מאוד עבורי ועמדתי על קצות אישיותו, פגשתי אותו כשהוא הגיע עם פלוגתו לכפר דרום לעזור בפירוק החממות. נחישותו הייתה מעוררת התפעלות, זו משימה אינה פשוטה אבל בזכותו הצלחנו. אבל הנקודה העיקרית אצל בנייה, בשיחות עמו. כששוחחתי עם חיילים ומפקדים אחרים גיליתי בלבול ומשבר דרך. אצל בנייה זה לא היה קיים, הוא כאב את הגרוש אך ידע שאין לנו ארץ אחרת או מדינה אחרת ואין לנו צבא אחר, הוא ידע את אחריותו כלפי הצבא, ואת חובתו לפקד בצבא. יוסי סיפר לי שמספר הטלפון שלך שמור אצלו בטלפון, אגב גם אצלי ואני עדיין מחכה שתתקשר. הוא זוכר איך כינסת את החיילים בחי"ת והרבצת להם ציונות וכשסיימת ביקשת שגם הוא ידבר".

"בנייה אהוב שלי מעולם לא נפרדת מארץ ישראל גם אז וגם היום. למדת בנוה דקלים בישיבת תורת החיים, בימות השבעה אחד החברים בישיבה, כתב שכל מפגש איתך השאיר רושם עמוק שנחרט היטב. מין שקט פנימי ואצילי שקשה לפספס. הוא סיפר שבחג הפורים הוא פסע בשביל שמוביל לבית הכנסת של נווה דקלים, והוא ראה אותך שוכב על השביל, אחרי שכבר הספקת להתבשם ומחבק את האבנים, וצעקת כמה שאתה אוהב את ארץ ישראל, היה לך אור בעיניים לא הסכמת שייקחו אותך, שאף אחד לא ייקח אותי מארץ ישראל צעקת. שכבת שם חצי שעה וחיבקת את האבנים, החבר מספר שזה חי אצלו כמו אתמול. היום אתה קבור באבנים האלה אבל רוחך ממשיכה לרחף מעל האדמה ולפעול. כמה מטרים מכאן הולכת ונבנית שכונת נופי בנייה, האם תחיינה העצמות האלה בוודאי שכן, נוח בשלום אהוב שלי".