התחלה: אלול תש"מ, תל אביב. אבל רק עד גיל שלוש, ומאז רמת השרון. אמו היא דור שביעי בארץ, ואביו עלה מארגנטינה ממניעים ציוניים. האם מטפלת באמנות והאב יזם הייטק. הבכור מבין שלושה.
לימודים: עד כיתה ה' בבית ספר בעיר, ואז עבר לבית הספר הפתוח-הדמוקרטי ביפו. הדרך הארוכה השתלמה. "להורים היה חשוב שאקום בבוקר בשמחה, וכך היה". בבית הספר האחריות ללמידה הייתה על התלמיד ולא על המערכת, והיה מבנה יותר שוויוני בין מורים ותלמידים, מה שהביא ל"חשיבה ביקורתית ופתיחות".
יתרונות וחסרונות: הוא פגש חברים רבים מתל אביב-יפו ומשכונת התקווה, וגם "קיבלתי הרבה ביטחון עצמי וכלים שלא הייתי מקבל אחרת". אבל "החיסרון היה מאוד בוטה. לא כל התלמידים בנויים לקחת אחריות בגיל הזה, וזה יוצר אנרכיה ונצלנות של תלמידים". בכיתה ח' השכבה שלו התפרקה והוא חזר לכיתה ט' ברמת השרון.
חוזר הביתה: "הקושי היה יותר סוציולגי מאשר לימודי". הוא נכנס לחברה מגובשת ובעלת סולם ערכים שונה. הוא לא שוכח איך אחד הילדים הזמין למסיבה שלו "רק ילדים שיש להם בריכה".
פוליטיקה עכשיו: המודעות הפוליטית הייתה שם מגיל צעיר, והוא לא ממש יודע מה הביא אותו לתפוס את הצד שנגד כל העולם. אולי הסבא שהיה מפקד האצ"ל בירושלים, האבא הציוני או קריאה מרובה על פעילות המחתרות. "בית הספר הדמוקרטי נע במרחב שבין מרצ לבל"ד". וגם ברמת השרון החבר'ה לא היו מאוד לאומיים, אבל הוא לא מתלונן. "אהבתי להיכנס לדיבייטים ולנצח בהם".
תנועת נוער: "מגרש הכדורגל". שיחק בבית"ר תל אביב ובהפועל רמת השרון. "בכיתה ח' הייתי חוזר מבית הספר בשלוש, נוסע לאימון ברמת גן, מסיים בשבע וחוזר הביתה. הייתי יוצא מהבית עם שבעה סנדוויצ'ים".
צבא: מגיל צעיר סבל מאסתמה, אבל "עשיתי הכנה לכושר קרבי כמו כולם". לאחר מאמץ הצליח להעלות פרופיל ואפילו היה בשריון במשך שלושה חודשים, עד התקפת אסתמה רצינית שכללה אשפוז וסטרואידים לרוב. אחרי הורדת הפרופיל היה סמל מבצעים במטכ"ל, ולמרות התפקיד המשמעותי הוא לא שוכח את האכזבה המרה שבלא להיות קרבי, "חלמתי להיות סמג"ד".
אחרי השחרור: היה נהג בחברת השכרת רכב וגם עבד במזכירות הממשלה. הייתה זו תקופת ממשלת אריאל שרון הראשונה, והוא למד דבר או שניים על דרך התנהלותו של האיש. אחר כך הגיעה הנסיעה למונדיאל ביפן ומשם לטיול ארוך למשך ארבעה חודשים. בינתיים ביקש מאביו שירשום אותו ללימודים באוניברסיטה העברית.
העברית: "הגעתי והייתי בהלם, אבי רשם אותי למנהל עסקים ולימודי סין". עד מהרה הוחלפו המגמות ליחסים בינלאומיים ומדעי הרוח - שהיו לפילוסופיה. "מאוד נהניתי מהלימודים", וגם מהבחירה בירושלים שמאז הוא דבק בה. שנה ג' של הלימודים הייתה גם שנת 2005. מה שתיקן את התחושה שהוא נולד מאוחר מדי, אחרי ייבוש הביצות והמאבק על המדינה. "מבחינת רמת השרון אפילו השלום כבר בא".
האסימון: "פתאום הבנתי ששרון ואנשיו כותבים את ההיסטוריה ואנחנו יכולים להשפיע על זה". התובנה אמנם הגיעה כבר אחרי העברת חוק הגירוש ואחרי השרשרת האנושית, "ולא היה לי ספק שהתוכנית תתבצע כי הכרתי את שיטות הפעולה של שרון". אבל בכל זאת הוא הרגיש חובה לפעול.
לפעול: תא כתום הוקם יחד עם חמוטל כהן ואריאל גלבוע. וזה לא היה פשוט. "לבישת חולצה כתומה באוניברסיטה גררה אחריה סנקציה חברתית כבדה, ואם אתה לא מחוסן מרמת השרון, זה קשה". למרות זאת התא קם והיה לעובדה, ואחריו צצו סניפים בכל הקמפוסים בארץ. התקשורת הציגה אותם כ"חבורת מטורללים, רוצחים ואלימים", וזו הייתה "חוויה נוראית".
אחרי הקיץ ההוא: הוא היה משוכנע שסיים עם הפעילות הציבורית. "הייתי נורא עצוב, מיואש ומתוסכל". הוא החל ללמד במכינה קדם-צבאית בעין פרת ונרשם ללימודי תואר שני במחשבת ישראל.
ובכל זאת: תא כתום אולי לא מנע את העקירה, אבל הניב בית בישראל. את חמוטל, בוגרת תוכנית אמירים, תוכנית המצטיינים של העברית, הכיר תוך כדי פעילות בתא. היום היא עורכת תוכניות היהדות של ערוץ 1.
השמחה: לזוג ארבע בנות. הלל עולה לכיתה ב', אחינועם ל‑א', שקד בת שלוש ותמר בת חצי שנה. הבת הצעירה, שנולדה ביום הפריימריז של הבית היהודי, נקראת על שמה של תמר אריאל, הנווטת שנהרגה בנפאל. תמר היא בת דודתה של חמוטל.
משפחה מעורבת: לפי הספר, חמוטל דתייה והוא לא. "במובן העמוק אני כופר בהגדרות האלה, כי אין שחור-לבן, יש רצף". הרצפים הם במידת האמונה בה', נאמנות להלכה, חיפוש חוויות דתיות ועוד. "אנחנו בית מאוד מאמין במסירות והשתדלות גדולה למען כלל ישראל".
צו שמונה: כחודשיים אחרי החתונה ויומיים לפני טיסה לירח דבש הוא קיבל צו שמונה, ונשאר די הרבה זמן במילואי החירום שהפכו למלחמת לבנון השנייה. "אתה קולט את המציאות הפסיכית. מגישים תוכניות מהמטכ"ל למשרד הביטחון, ועמיר פרץ מקבל החלטות שטחיות וחובבניות שעולות בחיי אדם". התחושה החזקה הייתה "שצריך כאן ועדת חקירה".
אם תרצו: אחרי המלחמה וירח הדבש הצטרף למחאת המילואימניקים. התחושה הייתה שגם כשהמחאה תיגמר עוד לא נגמר על מה להילחם. "אז הקמתי יחד עם ארז תדמור את 'אם תרצו', כדי שיהיה כוח שיטתי ומסודר שימשיך את המחאה". החשש היה מתוכנית ההתכנסות של אולמרט, "ומכך שדרך קבלת ההחלטות במועצת יש"ע בזמן ההתנתקות תחזור על עצמה, ונפסיד את ירושלים". הוא רצה "לייצר אלטרנטיבה עם סממנים אחרים".
אחרים: "לא מאבק ימני, אלא ציוני; לא דתי - אלא יהודי; ולא כתום - אלא כחול-לבן". הם הקימו שבעה סניפים מסודרים והביאו לידיעת הציבור את הקשר בין מימון ארגוני השמאל, דו"ח גולדסטון והקרן החדשה. הקמפיין נגד הקרן היה נחרץ. "פעם ראשונה מזה שנות דור שהימין היה במתקפה".
ועוד: היה גם מחקר על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, שהוכיח שתשעה מתוך אחד עשר מרצים חותמים על עצומות נגד המדינה, מה שגרר התערבות של המל"ג.
פשיזם או לא: הוקם דף פייסבוק בשם "אם תרצו תנועה פשיסטית", ובו העלו ביום השואה תמונה שלו מחויך ולבוש בחולצת הוואי מעל מחנה השמדה. "זה עיצבן אותי יותר מדי וביקשתי שיורידו את זה". חוסר ההסכמה גרר תביעה משפטית. המחוזי פסק שמכיוון ש'אם תרצו' היא תנועה לאומית וגם הפשיזם הוא תנועה לאומית, הרי שיש בה משום פשיזם. העליון ביטל את פסק הדין הזה. "יותר משהוא הציל את הכבוד של 'אם תרצו', הוא הציל את הכבוד של הלאומיות".
דוקטורט: בתום התואר השני ביקש להירשם ללימודי דוקטורט, אבל האימה מפני שמו הציבורי גרמה לכך ששני פרופסורים "אנוסים" כהגדרתו סירבו להנחות אותו. מי שהנחה אותו היה פרופ' שמואל טריגנו מאוניברסיטת פריז. הוא סיים בהצטיינות יתרה.
פריימריז: כשהבחירות הוקדמו החליט להתמודד על מקום ברשימת הבית היהודי לכנסת. "יש בימין של מדינת ישראל שתי קבוצות: אחת שמעריצה את האליטה הישנה, ואחת שרוצה להחליף אותה. בבית היהודי כל החברים נמנים על הקבוצה השנייה".
לא נכנס: "קיבלתי הכי הרבה קולות מכל המתמודדים החדשים", אבל בגלל השריונים נדחק למקום ה‑16 ונותר בחוץ. אולי בסיבוב הבא. "אני מרגיש שיש לי תפקיד בעולם הציבורי".
בית אצ"ג: גאולה כהן הקימה את הבית לפני כ‑16 שנים והשקיעה בו רבות. לפני תקופה התמנה ליו"ר המקום, הביא מנהל חדש ומבקש להפוך אותו ל"צוותא לאמנים וגיבורי תרבות לאומיים, שתהיה חממה תרבותית לאליטה הציונית".
חוג הפרופסורים: לפני כחודש התמנה ליו"ר חוג הפרופסורים, "ארגון הימין הוותיק בישראל". הבעיה היא שדוקטורים ופרופסורים צעירים שעוד לא קיבלו קביעות חוששים להזדהות בדעותיהם הלאומיות. "אני שוקד כרגע על תוכנית אסטרטגית כדי להחזיר את העטרה של הארגון הזה ליושנה".
אם זה לא היה המסלול: כדורגלן או חבר כנסת. או אולי האקדמיה, "אפשר לשחק הרבה בנדמה לי".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: מתעורר כשהאישה או הילדות מעירות אותו, "אבל מנסה להמשיך לישון". מסייע בארגון הבנות וגם בודק מיילים ומה חדש ברשת, ואז מתחיל את היום. זה לא שהוא הולך בכל יום לאותו מקום, "אבל אני וורקוהוליק. לחלוטין".
מוזיקה: מגוונת, תלוי בתפקידה באותו רגע. "כשאני רוצה לרקוד עם הבנות זה יהיה 'מהפכה של שמחה'. כדי להתרכז בלימודים זו תהיה מוזיקת בארוק. לפני שבת - שירי שבת, וכשהמשפחה נוסעת יחד אז נעמי שמר".
שבת: בליל שבת הולך לבית הכנסת ואחר כך סעודה, ואז משלים את שעות השינה החסרות מהשבוע. השבת מוקדשת ללימוד עם הבנות "בכל רגע שאפשר", ואם לא איתן, קורא לעצמו ספרות "משמעותית בשבילי", ספר של פרופ' ישראל אלדד או משירי אצ"ג.
אוכל: אסאדו. ארגנטינאי או לא.
אחזקת הבית: למד מהדורות הקודמים ש"הדרך לשלום בית היא לעשות מה שאשתי אומרת". מנסה לעזור, למרות שבצד זה הוא מודה: "הזכות על החינוך ובעצם על הכול היא של חמוטל, וזה מאפשר לי לעשות את השטויות שאני עושה".
מפחיד: חורבן הבית השלישי. "אני ממש פועל מתוך ניסיון לייצר עתיד לבנות שלי. אם רעיונות השמאל ינצחו, באופן הכי פשוט אנחנו נישחט". עוד מטרידים את מנוחתו: האחריות להיות הורה, אנטישמיות ויהודים שמסייעים לאויב ו"שלא נמצא את העוצמות הפנימיות להתמודד עם כל האתגרים".
דמות מופת: רבות וטובות, "אני משוחח הרבה עם כל המורשת התרבותית שלנו". יהושע, "שחי בתודעת עבד ה', שזה יוצא דופן". ר' ישמעאל, "שאני נמשך אחרי הדמות התלמודית שלו". הרמב"ם, "גדול הפילוסופים שאין שני לו ואני מאוד מושפע מעולמו", ויש את השירה של אצ"ג ואלתרמן ועוד.
פנאי: משחק של נבחרת ישראל או ארגנטינה בכדורגל, ואם יש לו פנאי "קורא גם ספרות ולא רק הגות".
משאלה: לא ממש בעניין. "אם כל אחד יעשה למען הכלל, לא נצטרך משאלות". ואחרי חשיבה נוספת: "שיהיה לי את הכוח לתרום לכלל".
כשתהיה גדול: "עוד לא החלטתי". התקווה היא שהוא יוכל, כמו טרומפלדור, להושיט יד בכל מקום שעם ישראל צריך.
ofralax@gmail.com