ישבתי ליד החלון וחיכיתי. אלי הבטיח שיגיע בצהריים, אבל השמש כבר שוקעת והוא עוד לא בא.
כל מכונית שעברה, כל רעש מנוע ליד הבית גרם לי לקפוץ מהמקום, אבל דוד שלי, אליהו, לא הגיע.
מאז שטסנו מהארץ לשליחות, אני דואג לשמור על קשר של טלפונים והודעות עם כל המשפחה, ובעיקר עם אלי.
הוא אח של אבא שלי, אבל גדול ממני רק בשנה, ואנחנו החברים הכי טובים.
לכבוד החופש הגדול סבא וסבתא הסכימו לשלוח אותו אלינו, והוא עלה לטיסה אתמול בבוקר. לפי כל החישובים הוא היה צריך להגיע מזמן, רק שמשום מה זה עדיין לא קרה.
נזכרתי בשיחה האחרונה שניהלנו. ביקשתי שיספר לי מה שלום החברים שלי ומה השתנה בסניף. הוא סיפר כמה דברים, אבל הרגשתי שיש נושאים שהוא מדלג עליהם. כשניסיתי להוציא ממנו מידע הוא הפטיר בשקט "עזוב, סתם לשון הרע", והמילים האלה רק גרמו לי להסתקרן יותר. הוא ניסה להרגיע ולומר שמדובר בעניין פעוט ושולי, אבל סירב להוסיף. כשאני גר כאן, בארץ זרה וכמעט בלי חברים, כל פיסת מידע מהארץ יקרה ללבי, והסירוב העיקש שלו לספר רמז לי שלא מדובר בעניין פעוט אלא בסיפור עסיסי באמת. הרגיז אותי שהוא מסרב לשתף איתי את המידע. קיוויתי שעכשיו, כשיגיע, אצליח לשכנע אותו לספר, אבל אלי התעכב.
הערב התחיל לרדת, ואבא היה לחוץ יותר ממני. הוא התקשר לנמל התעופה ובדק באינטרנט את זמני הטיסות והנחיתות. הוא בירר עם חברת המוניות מי יכול היה לקחת את אחיו, אבל כל הסימנים הראו שמשהו לא טוב קרה. הטיסה יצאה בזמן, ונחתה פה כבר בשעות הבוקר, אבל בשירות המוניות לא נרשמה נסיעה לשכונה שלנו. ידענו בוודאות שאלי היה על הטיסה, וגם ירד ממנה ולקח את המזוודות. איפשהו בין נמל התעופה לבית שלנו הוא נעלם.
אח שלי דחה לרגע האחרון את שיחת הטלפון אל ההורים של אלי. הוא לא רצה להדאיג אותם, אבל עכשיו, כשלילה בחוץ, הוא ידע שיהיה חייב להתקשר ולשתף אותם בחששות שלו. ממש כשעמד לחייג, נפתחה הדלת ובפתח עמד אלי, מחייך ועייף. התנפלנו עליו בנשיקות ובחיבוקים.
אחרי שנרגענו ואחרי שאלי אכל ושתה קצת, הוא סיפר שעל הטיסה איתו עלה אבא של חבר, ומראש סוכם שהוא יסיע את אלי אלינו הביתה מכיוון שממילא הוא נוסע לאזור. הם התעכבו מעט במשרד השכרת הרכבים ויצאו לדרך. "בסך הכול פנינו פנייה אחת מוקדם מדי", אמר אלי, "ובבת אחת מצאנו את עצמנו על כביש מהיר לכיוון הלא נכון. עד שמצאנו איך לרדת מהכביש, לא גילינו איך לעלות חזרה על הדרך הנכונה. לטלפון של חיים נגמרה הסוללה עוד בשדה התעופה, ואני עוד לא התחברתי לשירות הטלפונים של חוץ לארץ. כך תעינו ברחובות, וגם כששאלנו אנשים, איכשהו לא הצלחנו להגיע אל הכביש הנכון", הוא הביט בכולנו עייף, ושלחנו אותו לישון.
בבוקר, כשהיה לי קצת זמן לבד איתו, אלי הקדים את שאלותיי ואמר: "עוד מעט תיכנס השבת. שבת מברכים. חודש אלול. זמן לתשובה. כמה קל לקלקל, בסך הכול פנייה אחת לא נכונה, סיפור קטן לא במקום, וכמה קשה לחזור לדרך הנכונה. בוא נחליט שאנחנו לא יורדים מהדרך הראשית, וממשיכים לנסוע במסלול הנכון".