"למה צריך להיות כאלה קיצוניים?" - המשפט הזה שגור בפיו של כל הורה לבעלי תשובה.
מודה, אני קיצונית. קיצונית באופי שלי, ברצון שלי להידבק בהשם. קיצונית ברצון שלי לשמור על הילדים מהשפעות חיצוניות, בכשרויות שבחרתי לאכול. קיצונית ברצון שלי לכבד את אמא שלי כמו שצריך, ברצון שלי לתקן את שעשיתי. קיצונית בגעגוע שלי למשיח, וקיצונית גם בקנאה לכבוד השם יתברך. אם אני שומעת את שמו נאמר בזלזול, אם מחרפים או מגדפים אותו יתברך, כל עבודת המידות שלי נעלמת כלא הייתה. הילדים יודעים בשלב הזה להתרחק, כי לאמא קופץ הפקק.
אבל האירועים של השבוע שעבר גורמים לי לחשוב שאולי אני אוחזת בטעות. הטעות היא שבעלבון הזה, מושא העלבון, זאת אומרת השם יתברך, נעלב יחד איתי. לוקח את זה קשה, ללב. אומר כביכול לעצמו: איך זה קרה לי? מה עשיתי שידברו עליי ככה?
הרבה מעשים מיותרים ואיומים קרו בשבוע שעבר כדי לשמור על כבודו, על קדושת עמו וארצו, בשמו של הא‑ל כביכול. אבל האמת היא שהכי פשוט שלא. פשוט שלדקור אנשים זה לא דרך השם, ופשוט שלשרוף עוללים זה ההפך מדרך השם. פשוט. כל מי שביקר בבית הכנסת בשבת שעברה יודע כמה זה פשוט. הרי כבר שמענו בפעם השלישית השנה את עשרת הדיברות, ואפילו בתור ילדה חילונית ידעתי ש"לא תרצח" היא אחת מהן.
אבל הקנאה והכבוד הן מפלצות איומות. בכל סוף שבוע מתרחשים בממוצע שבעה אירועי דקירות ברחבי הארץ. רובם המכריע בגלל השתלטות היצר, הקנאה והכבוד. גם העולם התורני חוטא בחטא הגאווה, הקנאה והמחלוקת. כבוד תלמידי חכמים גורם למלחמות מחרידות בין החצרות השונות. כולנו נגועים.
כשאדם מרגיש שעולבים בו, העלבון מעוור את חושיו ואת עיניו. הוא פועל בזעם ועושה מעשים שלא ייעשו. ומה קורה לאדם שעולבים באהובים לו מכול? אם זה אשתו, חבריו, ארצו הקדושה, אביו שבשמיים? הכול מתעצם פי כמה וכמה. שכן הזעם והעלבון העצמי מתחברים לעלבונם של אלו שעלבו בהם. כמה מסוכן הרגע הזה, כשהרצון להגן על כבוד אהוביך מתחבר לעלבון האהוב ולעלבונך שלך.
פרספקטיבה לא אנושית
אבל חשבו רגע, מה קורה אם האהוב עליך לא נעלב כלל? מה קורה אם כולנו טועים, ואין לדאוג כלל אם השם נעלב?
בעוד אנחנו חושבים שזה לא נתפס שחלקים מארץ ישראל מוחזקים על ידי ערבים; בעוד אנחנו זועמים מהמחשבה שבעיר הקודש מתקיימת תהלוכה שמהותה נוגדת את ערכי התורה; מה קורה אם בזמן הזה, השם לא מקפיד כלל בכבודו? מה קורה אם הוא מסוגל לספוג את כל אלו בלי שירעדו אמות הספים? הרי הוא כל יכול, אז דווקא במידת הכבוד הוא נכשל?! ירושלים איבדה שני בתי מקדשים, ספגה עלבונות מאז ומעולם, והיא עומדת על תִלה, אולי בקושי, אולי לא בתפארתה המלאה, אבל דבר לא גזל לחלוטין את קדושתה. וארץ ישראל מתחדשת, מתעצמת ומקבצת נידחי עמו ישראל, וגם אדמתה ספגה דמים ופוגרומים רבים מדי. אז אולי השם יתברך מוחל על כבודו ומחדש בכל יום מעשה בראשית?!
אלף שנים בעיניך כיום האתמול, כך אנחנו מנסים להבין את האינסופיות שלו. אם את עלבונות היום אנחנו נשכח בעוד שנה, סביר להניח שהשם רואה אותם כפסיק קטן, חסר חשיבות. אבל חיי אדם הם חוט שנמשך לדורי דורות, והשפעתו לנצח נצחים. מקדושתו של אברהם אבינו, שהשיגה את ההבטחה שהוא קיבל על ארץ ישראל, ועד לסוף הימים. גזל חיים הוא לא לדור אחד אלא לדורות של אנשים, לאין סוף טעויות וחזרות אפשריות בתשובה. זו לא נקודה רגעית, זה מחשב מסלול מחדש, ממש. וכשלהט העלבון יישכח ויחלוף, גזל החיים ימשיך להדהד, ודווקא השלכותיו, אשר נעשות על ידי רודפי כבודו, ימשיכו וישפכו שמן למדורת עלבונו של השם יתברך.
המרענן הרשמי
צזיקי - מרק יוגורט עם מלפפונים ונענע, מתכון מקרר לימות הקיץ החמים מדי, פיזית, רגשית ורוחנית.
אם רוצים מטבל סמיך אפשר לערבב חצי ביוגורט מוצק יותר, ואם רוצים מרק יש להשתמש רק ביוגורט נוזלי. בכל אופן, כדאי להשתמש ביוגורט עיזים. רצוי להשקיע באיכות, כי הוא עיקר העניין. הילדים פחות התחברו לחמיצות, ולכן ערבבתי את שלהם בחצי כמות רוויון.
המצרכים הדרושים:
2 כוסות יוגורט
2 מלפפונים חתוכים קטן, הפעם חתכתי לגפרורים
1 כפית מלח
1 כף נענע קצוצה קטן
1 בצל ירוק קצוץ
מעט פלפל
3 כפות שמן זית
מעט נענע מיובשת (לא חובה)
אופן ההכנה:
מערבבים הכול ונותנים לתערובת לנוח במקרר לספיגת טעמים.
אפשר להוסיף כמה קוביות קרח לצינון מושלם, רק קחו בחשבון שהן ידללו את המרק.
מוסיפים שתי כפות יוגורט סמיך.