בשבוע של תשעה באב חל יום השנה לפציעתו הקשה של יהודה הישראלי ב'צוק איתן', ואצל רעייתו רבקי הימים הללו כואבים במיוחד.
"זו תקופה מאוד קשה בשבילי", היא משתפת. "הכול מתחדד עכשיו. הכול צף: הזיכרונות, המחשבות, הגעגוע. מפקד היחידה של יהודה הגיע לבית החולים והעניק לו את אות המערכה, כמי שלחם במבצע. אבל זה היה מעמד מורכב, כי יהודה הוא לא כמו החיילים האחרים שנלחמו ב'צוק איתן' וחזרו הביתה לעבודה, לאישה ולילדים. מבחינת יהודה המלחמה עדיין ממשיכה, ואולי היא לא תיגמר לעולם. ואם יש מישהו שראוי לאות - זה בוודאי הוא".
היא בסך הכול בת 24, אם לשני ילדים קטנים שמתמודדת עם אתגר עצום, שגם מבוגרים וחזקים ממנה היו מתקשים לעמוד בו. הסימנים מתחת לעיניה מסגירים את הלילות שעברו עליה בשנה החולפת בלי שינה. שנה ארוכה ולא קלה מאז הרגע שבו חדר רסיס קטלני לראשו של בעלה יהודה במהלך קרב קשה בעומק רצועת עזה. שנה מאותו הרגע שבו דפקו הקצינים על דלת הבית ובישרו שבעלה האהוב נפצע אנושות בראשו. שנה מאותה נסיעה מבוהלת ומבולבלת לבית החולים סורוקה בבאר שבע. ומאז, שנה של בכי, תפילה, דמעות וטלטלות בלתי נגמרות בין תקווה לייאוש. שנה של לידת בנם ארז. שנה של הישרדות יומיומית ושל ריק ותחושת בדידות איומה. שנה של געגועים עזים ושל תקוות קטנות שמתעוררות מפעם לפעם ומתנפצות פעם אחר פעם. שנה של נחישות ואמונה.
חודשיים לאחר הפציעה שכב יהודה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה ועבר סדרת ניתוחים מצילי חיים. משם הועבר למחלקת שיקום ראש בבית החולים תל השומר. הוא בהכרה מינימלית בלבד, פוקח עין, מזיז אצבע או רגל ולעתים מעלה חיוך. סימנים קלים של חיים. מחלקת השיקום בבית החולים הפכה לביתה השני של רבקי. היא מתייצבת שם בחדרו של בעלה, מדברת, מראה סרטונים ותמונות של ילדיהם המתוקים, מחייכת, משתדלת לשדר אופטימיות. אחר כך, בבית, היא נותנת לכאב ולבכי להתפרץ.
הצעת נישואין בים
את עיקר ילדותה העבירה בעיר ללא הפסקה, תל אביב. "שם גרתי רוב חיי". אביה, הרב יהושע הרץ, הוא רב בישיבת 'מעלה אליהו' בעיר. האם שרה מורה בתיכון הרוא"ה ברמת גן.
גם לאחר נישואיה ליהודה נשארה לגור בשכונת נחלת יצחק התל אביבית, "ההורים גרים דקה ממני".
כילדה הייתה חניכה בתנועת הנוער עזרא. היא למדה באולפנית תל אביב, ובהמשך עברה לאולפנת בהר"ן בגדרה. בשנת השירות הייתה מדריכה באולפנת רעיה בבית אל. "בשירות הרגשתי שעליתי שלב למקום יותר מוביל. פתאום זו את שיכולה לתרום מהיכולת שלך לאחרות". עם סיום שנת השירות פנתה ללימודי ריפוי בעיסוק במכללת מבח"ר בבני ברק. "חיפשתי מקצוע טיפולי עם אנשים, ממקום של נתינה ועזרה לאחרים".
בגיל 20, בהיותה סטודנטית, הכירה את יהודה הישראלי, בן גילה, תלמיד בישיבת 'מעלה אליהו' בתל אביב. הישראלי הוא בנם הבכור של דודי ואיריס מהיישוב עפרה, בן למשפחה של שישה ילדים. "ידעתי במי מדובר. היינו יחד בקייטנת איל"ן, אבל מעולם לא דיברנו". חברה שבעלה לומד בישיבה עם יהודה הכירה ביניהם. הקליק היה מיידי. "מהר מאוד היה לנו ברור שזה זה". הם יצאו במשך כמה שבועות עד להחלטה הרשמית להינשא. "זה היה בדייט בים", היא משחזרת בגעגוע. "יהודה הכין לנו ארוחת ערב ואז אמר לי שמבחינתו הוא משוכנע שזה זה. אמרתי לו שגם אני החלטתי ככה". מהים הם נסעו לבשר להורים הנרגשים. "הכול היה נורא מהר. וורט, אירוסין חתונה. התחתנו בני 20. היינו ילדים, הרגשנו שאנחנו בונים את עצמנו ביחד, שכל החיים לפנינו".
לאחר שנה יהודה התגייס לשירות צבאי לשלוש שנים ביחידת רימון שבחטיבת גבעתי. "עוד כשיצאנו הוא אמר לי שהוא עם שאיפה לקבע. היה לו ברור שהוא הולך בכל הכוח לצבא ולא רק כדי לסמן וי. הוא רצה לתרום כמה שיותר לעם ישראל, להיות קצין ולהמשיך בקריירה צבאית. זה סחף אותי והיה חלק בלתי נפרד מהזוגיות שלנו. למרות שכאדם נשוי הוא היה יכול לעשות שירות הרבה יותר קל וקרוב לבית, הוא בחר להתגייס ליחידה מובחרת". צוריה, הבת הבכורה, נולדה חודש אחרי שהתגייס. "הוא היה איתי בלידה. את השם בחרנו עוד במהלך ההיריון".
על תקופת שירותו הצבאי היא מתרפקת בערגה. "זו הייתה תקופה מדהימה של יחד. כשהוא היה בצבא הוא היה שקוע בצבא, אבל כשהוא חזר הביתה הוא היה כל כולו איתנו. כמעט כל שבוע הוא חזר לשבת, לפעמים כל שבועיים".
במשך השבוע היית לבד?
"אולי הייתי לבד, אבל ממש לא הרגשתי לבד. הנוכחות שלו הייתה חזקה גם בלי שהיה פיזית בבית. היו שיחות טלפון קבועות, והוא התעדכן בכל מה שקורה בבית. הייתה לנו אחריות משותפת, היה לי את מי לשתף, עם מי להתייעץ, וכמובן שהוא הגיע לסופי שבוע. יהודה ידע לשלב את חיי הצבא והזוגיות בצורה מדהימה. הוא השקיע בצבא והשקיע בבית. יצאנו הרבה. כל 'רגילה' היה ברור שאנחנו יוצאים לטייל. השקענו בביחד שלנו. עכשיו, אני מרגישה את הלבד", היא נאנחת. "אין את מי לשתף, כי הוא לא יכול להגיב או להביע דעה. אני מוצאת את עצמי לפעמים רוצה להרים אליו טלפון ולספר לו כל מיני דברים, אבל אחרי רגע קולטת שאין בעצם למי להרים טלפון או לשלוח הודעה".
בלי סימנים מוקדמים
מבצע 'צוק איתן' תפס את יהודה בהכנה לקורס קצינים. הוא יצא לרגילה לפני פתיחת הקורס, אך התקשה לקבל את העובדה שחבריו נלחמים בעזה בעוד הוא בחופשה בביתו. הוא התחנן למפקדיו להצטרף ללחימה. "הוא נורא התבאס שהוא בבית ולא בעזה". לבסוף מפקדיו התרצו ובמקום ימי מנוחה עם משפחתו הוא הצטרף לשורות הלוחמים ברצועת עזה. "אחר הצהריים הייתי בגינה עם צוריה ויהודה התקשר אליי וסיפר שכרגע הודיעו לו שתוך שעה הוא צריך לצאת אל שטחי הכינוס. הייתי בחודש תשיעי ולקחתי בחשבון אופציה שהוא אפילו לא יהיה איתי בלידה, אבל ידעתי כמה זה חשוב לו והסכמתי שילך".
הפרידה מבעלה הייתה שגרתית לחלוטין. "היום אני מזדעזעת מזה, אבל באותו הזמן לא הרגשתי שנפרדים. כבר היו דיבורים על סיום המבצע ולא דאגתי. הוא אמר: 'עוד כמה ימים אני חוזר הביתה', ולא העליתי על דעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא בבית. במהלך השבוע הספקתי לדבר איתו בפלאפון, שיחה של דקה. 'מה נשמע?', 'הכול בסדר'. הכול היה מאוד רגיל. אפשר לומר שלא הייתי מאוד לחוצה. איכשהו היה לי ברור שהוא יחזור בשלום".
בבוקרו של אותו יום שישי בחרה לארוז תיק ולשהות בבית הוריה. "הייתי בחודש תשיעי והעדפתי לא להישאר לבד. הלכתי להורים שלי עם צוריה". בשעות הצהריים הגיעו דיווחים על חטיפת חייל והמצב נראה לא טוב בכלל. "לא יודעת למה, אבל היה לי ברור שיהודה נמצא באזור ולוקח חלק בקרבות. הייתי במתח נוראי. גולדין היה חבר של יהודה. הם הכירו, ישנו יחד באותו אוהל כמה חודשים. יהודה מאוד העריך אותו". מראות המלחמה מעזה שהשתקפו מאמצעי התקשורת הלחיצו אותה. "נבהלתי. הבנתי שהעסק מסתבך וישבתי בבית מודאגת".
ואכן, בדיעבד הייתה סיבה לדאגתה. בניסיון להשיב את הדר גולדין הי"ד, נכנסו לעומק הרצועה כוחות גדולים של צה"ל ויהודה בתוכם. שם הוא נקלע לקו האש של כוחות הנדסה, שפוצצו בתים באזור. יהודה נפגע מרסיס קטלני שחדר תחת הקסדה שעל ראשו. "היה שם הרבה בלגן ובלבול, וכנראה בגלל חוסר תיאום כוח אחר ירה בסמוך אליהם טיל צפע שריון שנחשב לטיל קטלני. הם היו בדרך להיכנס לאיזה בית. חלק כבר הספיקו להיכנס פנימה ויהודה היחיד שנפגע. הרסיס הגיע ישר לגולגולת שלו. הוא עם קסדה והרסיס מצא מקום לחדור, זה הזוי. זה מכוון מלמעלה".
העובדה שיהודה נפצע דווקא מאש כוחותינו קשה לך?
"לא. זה לא רלוונטי. מלחמה זו מלחמה ודברים כאלה יכולים לקרות בקרב. מה שאולי כן צורם לי זה דיבורים של אנשים שהטילו את האשמה על יהודה שלא תפס מחסה. החברים שלו סיפרו לנו שהם בכלל לא עודכנו על הפיצוץ, ולכן בשום מצב לא יכלו לתפוס מראש מחסה. לי חשוב שהצבא יחקור את המקרה ויפיק לקחים מהאירוע כדי למנוע אירועים כאלה בעתיד".
במשך שעות הייתה מודאגת עד שבשעה ארבע נשמעו נקישות על דלת הבית. "אמא שלי פתחה את הדלת ובאה לקרוא לי לסלון. היה לי ברור מה אני הולכת לראות כי הפרצוף של אמא אמר הכול", היא אומרת וקולה נשנק. "הם עמדו שם, חיילים במדים, והייתי בטוחה שהם באו לבשר שיהודה מת. אי אפשר לתאר מה הרגשתי באותם רגעים. הכול קורס. הם עדכנו אותי שהוא פצוע קשה, אבל אני לא האמנתי להם. לקח זמן עד שהם הצליחו לשכנע אותי שזה אכן המצב".
תוך כמה רגעים היא כבר הייתה בדרכה לבית החולים סורוקה מלווה באמה. את בתה הקטנה השאירה עם משפחתה. "אמרתי לעצמי: הוא פצוע קשה אבל הוא חי אז יהיה בסדר, בסוף משתקמים. יהודה חזק וייצא מזה. כל הדרך לסורוקה בכיתי ואמרתי תהילים. אני זוכרת שאמרתי לאמא, שהרבה אנשים היו שמחים להיות במצב הזה. היום, שנה אחרי, אני יותר מפוכחת וכבר לא בטוחה בזה", היא אומרת בקול רועד.
"הגענו לסורוקה ומאוד חששתי מה אני הולכת לראות. נכנסתי לחדר ונשמתי לרווחה. זה היה נראה לגמרי יהודה. הוא היה אחרי ניתוח, חבוש בראש, מונשם ומורדם, אבל זה היה הוא".
וזה הרגיע אותך?
"מאוד. היום אני יודעת שפגיעת ראש נורא מבלבלת, כי יש בעצם אשליה אופטית. את מסתכלת ורואה את הגוף שלם, פנים שלמות, ואי אפשר לקלוט את חומרת הפציעה. רק במשך הזמן הפנמתי עד כמה המצב קשה".
ברית בבית החולים
בימים הראשונים הרופאים שידרו למשפחה אופטימיות. "הייתה תחושה שהוא מגיב טוב לטיפול והמוח משקם את עצמו. הרגשנו שאוטוטו הוא מתעורר וחוזר לעצמו". אבל אז אובחן זיהום והבצקת התוך-גולגולתית גדלה והוא נכנס שוב ושוב לחדר הניתוח. "הבנו שזה לא הולך להיות פשוט".
שלושה שבועות לאחר הפציעה ילדה רבקי את בנם השני, ארז. בחדר הלידה היא הייתה בלי בעלה. את טקס ברית המילה המרגש במיוחד ערכו במסדרון המחלקה לטיפול נמרץ. עשרות בני משפחה, חברים ואנשי צוות רפואי נכחו באירוע. יהודה הובא שכוב במיטה, כדי שיוכל עד כמה שאפשר לקחת חלק בשמחתו. אף עין לא נותרה יבשה. ההתרגשות על החיים החדשים וההמשכיות לצד התפילה מעומק הלב לרפואת האב מחוסר ההכרה הורגשו באוויר. את השם לרך הנולד ארז-יחזקאל קבעה עם יהודה עוד לפני הפציעה. "מאז ארז הספיק לגדול. הוא כבר למד לזחול, לעמוד ולקשקש, אבל לא זכה להכיר את אבא שלו". בעוד כמה ימים ימלאו לארז הקטן שנה, ורבקי מתכוננת לקחת אותו לבית החולים סורוקה, שם נולד. "הצוות הרפואי במחלקת יולדות ובטיפול נמרץ היו ממש נהדרים ורגישים, וחשוב לי לבוא לשם ולומר להם תודה".
לאחר חודשיים של אשפוז בסורוקה הוחלט להעביר את יהודה למחלקת שיקום ראש בתל השומר. "הוא כבר היה במצב שהוא פתח עיניים, מזיז יד וקיווינו לנס, אבל אז הייתה שוב הרעה במצב והכול התערער. אני כבר למודת אכזבות כי זה כל כך דינמי ויש כל הזמן עליות ומורדות. אי אפשר לדעת למה לצפות".
היא עדינה ושברירית אך באותה נשימה גם רציונלית ומפוכחת. לא מאפשרת לעצמה לשגות באשליות, מנסה לגונן על ילדיה הקטנים ועל עצמה מלשקוע בייאוש. "היום אני יכולה להגיד שהמצב באמת השתפר טיפה: הוא בהכרה מינימלית, מזיז יד ורגל. כאשתו זה לא משהו שמצליח לשמח אותי, כי ראיתי שזה לא מוביל לשום דבר. הרי כבר הייתי לא פעם בסרט הזה. אני לא במקום הזה של להתרגש מכל בדל התקדמות כי זה מתיש. אני רוצה לראות התקדמות משמעותית יותר", היא אומרת בכנות. "בפגיעות ראש, בניגוד לפגיעות אחרות, אתה לא יודע באמת מה נפגע. יכולה להיות גם פגיעה התנהגותית או קוגניטיבית, אי אפשר לצפות מראש מתי ואם הוא יתעורר. פרמטר חשוב נוסף זה הזמן שעבר, ובמקרה שלנו עברה שנה וזה מדד לצערי לא טוב. היום, שנה אחרי ולאור כל הנתונים - קשה לי להאמין שהוא יחזור להיות יהודה שהיה. המשימה שלי להמשיך בחיים בתוך המציאות הזאת", היא נושמת עמוקות. "אנחנו חיים את ההתמודדות היומיומית. אני כן יכולה לומר שיש בי רצון לחיות מעבר לזה. יש בי רצון לשקם אותי ואת הילדים שלי. להגיד מה זה אומר, עוד מוקדם לדעת".
חלק בלתי נפרד מההתמודדות, היא אומרת, הוא יחס הסביבה. "עם ישראל הוא באמת עם נפלא. אנשים רוצים טוב, אבל לא תמיד יודעים מה לומר ואיך להתנהג. יש כאלה שאומרים לי: 'אל תדאגי, יהיה נס'. סליחה, אתם יכולים להבטיח לי נס? המציאות מראה ששנה שלמה אין נס. תבואו ופשוט תהיו איתי במקום של הקושי, לא יותר. לא מזמן מישהו בא לבקר בבית חולים ושאל אותי: 'נו, מה נשמע?' עניתי: 'בסדר, כרגיל' והוא אמר לי במעין נזיפה: 'באתי לשמוע דברים טובים'. זה מאוד הכאיב לי. אתה בא לשמוע דברים טובים או להיות איתנו? מבחינתי הוא מייצג הרבה מאוד אנשים שקשה להם להשלים עם מציאות שכרגע אין לה סוף טוב".
עד לא מזמן היא הייתה מגיעה מדי יום בשעות הבוקר לבית החולים ושבה אחר הצהריים לביתה, לטפל בילדיה. ההורים, דודי ואיריס הישראלי, מתמסרים גם הם לבנם. האם עזבה את עבודתה כמורה באולפנת עפרה ומתייצבת מדי בוקר אצל בנה. בשעות הצהריים מגיע האב לאחר עבודה כמחנך בתלמוד תורה מורשה בירושלים. "הייתי אצל יהודה במשך שעות על גבי שעות, אבל היום קצת הורדתי מינון. היום אני במקום אחר, מנסה להיות קשובה לעצמי. הבנתי שאם אני אהיה בלי הפסקה בבית החולים הכוחות לבית יאזלו. חשוב לי להשקיע בילדים, שיזכו לילדות שמחה ובריאה. היום אני אמא ואבא בשבילם". את ילדיה הקטנים, צוריה, בת השנתיים וחצי וארז, בן כמעט שנה, היא מביאה מדי פעם לביקור אצל אבא. "הם נורא קטנים אז הם עדיין לא שואלים שאלות. הם גדלו לתוך המציאות הזאת. לצוריה הסברתי שאבא נפצע במלחמה ולכן הוא בבית חולים. זה מה שהם מכירים. היא אומרת 'אבא לישון'. לפעמים היא עולה עליו, קוראת 'אבא', מחבקת אותו".
אמונה מורכבת
יש בך כעסים?
"אפילו אם יש, אני יודעת שאין לזה שום מקום שכלי. לפעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על המציאות. לפני פסח, כשניקיתי את הבית לבד, זה התפרץ. בחגים, בשבתות, זה צף. יש לי כמה חברות מאוד קרובות, שאני משתפת אותן בהכול, וזה עוזר לי, אבל זה בהחלט לא תחליף לבעל. הגדלות של יהודה הייתה לראות בחיים משהו שהוא יותר גדול. אני רוצה שידעו מי זה יהודה", היא מדגישה. "כי יש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו. יהודה היה אדם מלא חיות, הוא לא נח לרגע. מגיע הביתה מהצבא, זורק את התיק, מתקלח, מבשל, עושה ספונג'ה, מטפל בילדה. מה שעמד כל הזמן לנגד עיניו זה עם ישראל ונתינה. הוא חי את זה ממש. יהודה האמין שכדי שרוב האנשים יחיו חיים נורמליים, צריך גם כאלה שיחיו חיים לא נורמליים. לכן הוא בחר להשקיע בצבא. כל השאיפות שלו היו לחיות חיים יותר גדולים. מה שנותן לו ולנו את הכוח הוא הידיעה שהפציעה שלו היא לא סתם, זו לא תאונת דרכים אלא מלחמה על המולדת. הוא ממשיך להילחם גם היום וממשיך לתת מעצמו. ברור לי שגם אם הוא היה יודע שכך זה ייגמר וזה המחיר הענקי שעליו לשלם, הוא היה עושה את אותו הדבר".
עם הקב"ה היא בשיח נוקב. "אפשר להאמין וגם לשאול שאלות קשות. אפשר לכעוס ואפילו למחות, זה לא סותר אמונה. קשה לי להשלים עם המצב שיהודה נמצא בו, אבל בסוף צריך לזכור שאלוקים לא עובד אצלנו. אין ספק שזו כבר לא אותה אמונה תמימה שהייתה לי כבת אולפנה. מאז הפציעה האמונה שלי הפכה ליותר מורכבת".
היא עורכת חלוקה ברורה בין התקופה שלפני הפציעה ובין הימים שאחרי: "היו לנו שנתיים ושמונה חודשים של נישואין נפלאים. יש לי געגועים ענקיים למה שהיה לנו".
את אופטימית?
"החיים חזקים מאיתנו. הם ממשיכים ואני אשתדל לצמוח ולהתרומם מהם. אם יקרה נס אני אשמח מאוד, אבל בשורה התחתונה יהודה שלי איננו. והמשימה שלי היא להתמודד עם מה שיש".
rivki@besheva.co.il