המהפכן השקט

יש מהפכנים שקל לראיין. הם לוחמניים, נסערים, שולחים חיצי ביקורת לכל עבר. הרב ד"ר יהודה ברנדס, לעומתם, מסרב להיכנס למשבצת הזאת.

הוא מדבר בנחת, מעריך את מי שחולקים עליו ומשדר הרבה אופטימיות, אבל זה לא מפריע לו לעמוד מאחורי מהפכות: הכנסת שיח על משמעות ורלוונטיות לשיעורי הגמרא, הנגשת התנ"ך, מבט ספרותי על אגדות חז"ל, ובאופן כללי עיצוב מחדש של לימוד התורה והוראתה. הוא עשה זאת במסגרות שונות עד היום: בתיכון הימלפרב שבו לימד, בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, בבית מורשה שהוא נמנה בין העומדים בראשו ועוד. בשנה האחרונה הוא עושה זאת בתפקיד נשיא מכללת הרצוג להכשרת מורים.

לא מגהצים תלמידים

המפגש הראשון של הרב ברנדס (56) עם מערכת החינוך היה כמובן בתור תלמיד. "גדלתי בעולם שונה קצת מזה של היום. פחות מקוטב, מבחינת יחסי דתיים-חילוניים, מבחינת יחסי הציבור הדתי בתוך עצמו וגם מבחינת יחסי דתיים-חרדים. היינו משפחה דתית יחידה בתוך בית של משפחות חילוניות. יש לנו קרובי משפחה מהציבור החרדי והחילוני, והפער לא היה כל כך גדול כמו היום".

לאחר שלמד בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי בתל אביב, עיר מגוריו, עלה לירושלים לישיבת נתיב מאיר. לאחר כיתה י"ב נשאר בירושלים, בישיבת הכותל. "בנתיב מאיר נחשפתי לעולם ישיבתי יותר, אליטיסטי יותר, קבוצה מובחנת יותר מצד התלמידים ומצד הר"מים". בישיבת הכותל האוכלוסייה הייתה שוב מגוונת יותר, של התלמידים ושל הר"מים. "בין הר"מים היו דמויות כמו הרב נבנצל והרב שג"ר, שחיו יפה מאוד ביחד. זו הייתה אחת הסיבות שהלכתי לכותל, ולא לישיבות יותר מובהקות בגוון שלהן. רציתי ללמוד תורה ולא להתעסק בהשקפות ופולמוסים. זה כיוון שבדרך כלל הלכתי בו – להתרחק מקיצוניות וחידוד הבדלים. לא לבנות את העולם הרוחני על מה שאני לא, אלא על מה שאני כן".

את דרכו החינוכית התחיל הרב ברנדס בתיכון הימלפרב בירושלים, בתור מורה וראש בית המדרש. בהמשך הפך גם למנהל. "לא במקרה התגלגלתי לשם ולא למוסד אליטיסטי יותר. זה מקום מגוון מאוד מבחינת האוכלוסייה. גדלו בו הבנים של החברה האקדמית השבעה הירושלמית, ומצד שני ילדים מהאזור שקוראים לו היום פריפריה, מהשכונות והיישובים שמסביב לירושלים. ממילא היה גיוון גדול מאוד גם מבחינת רמה סוציו-אקונומית וגם מבחינת הרמה הדתית. זה חייב מסגרת שבאופייה נותנת מקום: לא לגהץ את כל התלמידים שיתקפלו היטב בתוך המגירות של בית הספר, אלא להכיל ולתת כבוד לכל מסורת ולכל מנהג. לדוגמה, אחד הדברים הראשונים שעשינו כשהגעתי להימלפרב, בעצה עם הרב אליהו זצ"ל, היה שבמקום שהאשכנזים יגידו סליחות בבית המדרש המרכזי והספרדים בבית המדרש הקטן, כולם יתפללו יחד. שלא תהיינה זירה מרכזית ופריפריה".

הוראת גמרא: התלמיד מחפש משמעות

אחד מחידושיו העיקריים של הרב ברנדס בתקופת כהונתו בהימלפרב היה ריענון, אולי אפילו מהפכה, בשיטת לימוד הגמרא. את שיטתו הייחודית הוא המשיך לפתח בשנים שלאחר מכן, כראש בית מורשה בירושלים ובספרים שהוציא. אולם פרט לכל אלה שמו נקשר עם מהפכנות בהוראת הגמרא בעת שפרסם את המאמר "ממשמעת למשמעות" בעיתון הצופה לפני כארבע עשרה שנים. היה זה מאמר תגובה ארוך, מפורט ואף נועז, שנכתב בעקבות מאמר של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל על לימוד גמרא בישיבות תיכוניות. הרב ליכטנשטיין לא נשאר חייב והגיב בחריפות לתגובה, וכך נוצר פולמוס על חידוש מול מסורת ושמרנות, כשהרב ברנדס ניצב בין נושאי דגלה של החדשנות.

מה בעצם הבעיה בלימוד כפי שהיה עד לא מזמן?

"בכל המקצועות יש תמיד פער בין מה שאדם לומד במוסדות הגבוהים – במקרה של לימודי הקודש זו כמובן הישיבה – ובין האופן שבו הדבר צריך להילמד לתלמידים צעירים. זה נכון גם במתמטיקה: מי שלמד באוניברסיטה והולך ללמד ביסודי או בתיכון, צריך הדרכה. בעולם הישיבות הנושא הזה לא היה מטופל, וגם היום לא כל כך. כששולחים בחור מישיבה גבוהה ללמד בכיתה ט', המוטיבציה הבסיסית שלו היא לעשות את מה שהוא יודע, להגיד איזה 'ר' חיים' טוב על הסוגיה. אבל אורך הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה גבוה מאוד, ובן הישיבה לא יודע מה עושים בדרגות הנמוכות של הסולם".

זה רק מחסור בכלים פדגוגיים, או בעיה עמוקה יותר?

"בתחילת דרכי כמכשיר מורים במכללה, הייתי נכנס לכיתה של בחורי ישיבה, והם היו מסתכלים עליי במבט של 'מה יש לאיש הזה מהתיכון ללמד אותנו'. לפעמים הייתי צריך לשחק את המשחק ולהראות להם שאני יודע ללמוד, ואחר כך הייתי מראה להם שהם לא יודעים לקרוא גמרא. לתרגם מילה אחרי מילה, להראות מה הם הקשיים בסוגיה. הם בשלב שלומדים גמרא ומיד עוברים למחלוקות תוספות ורשב"א, בלי להבין את כל התהליך עד לשם".

וחוץ מזה, מה הבעיה בעצם שיטת לימוד הגמרא שמצריכה שינוי?

"עולם התורה הציוני-דתי כבר בתהליך של שינוי. ברור לכל אחד שלומדים תנ"ך ומחשבת ישראל, אבל בגמרא יש עדיין תפיסה של 'אל תיגעו במשיחיי'. ממשיכים את מה שהיה בוולוז'ין. היום זה כבר משתנה לנגד עינינו, כי הבנו שגם הגמרא בארץ ישראל היא אחרת. החיבור לארץ ולחיים מחייב סוג אחר של שאלות. היום תלמיד שואל: 'מה זה אומר לי', 'איך זה מתחבר לחיים', החיים הפרטיים או הציבוריים והלאומיים. הוא כבר לא יכול ללמוד גמרא רק כמין שעשוע אינטלקטואלי, 'דרוש וקבל שכר'. הוא מצפה שזה ידבר אליו. לפעמים זה מתבטא ברצון לדבר תכל'ס – אין זמן לדיונים על 'מאימתי קורין את שמע בערבית', שיגידו מתי זמן קריאת שמע בשורה התחתונה. אבל יש גם שאלות אחרות: כשתלמיד לומד במסכת קידושין ש'האישה נקנית בשלוש דרכים', אי אפשר להתעלם מהעובדה שבעולם שלו אישה לא נקנית. לא יכול להיות שהמורה לגמרא ישאיר את ההסברה העמוקה של מושג הקניין למורה למחשבת, או למדריך בבני עקיבא. יש מי שחושב ששאלות כאלה הן ירידה, אבל מקובלנו מהרב קוק שזה סימן לעלייה".

למה לא להשאיר זאת באמת למורה למחשבת ישראל? המשמעות חשובה, אבל אולי מלבישים אותה בכוח על הגמרא?

"זה לא מחשבת, זה גמרא. מי שלא מבין שיש הבדל בין המושג היומיומי של לקנות במכולת ובין המושג הלמדני של קניין, שיכול לחול גם על קנייני קידושין, לא מבין גמרא. אלה שאלות שהאחרונים עוסקים בהן. אלא שפעם חיכו איתן לרמות הגבוהות ועסקו בהן בשפה מושגית גבוהה. מה שחסר לתלמידים היום זה סבלנות והכנעה. פעם היו משאירים את הדברים לרבנים הגדולים, והיום כל תלמיד רוצה להבין לבד. בשיעורים הגבוהים בישיבות בורחים מלימוד עיון ללימוד הלכה, כי לימוד העיון נראה עקר, אבל באמת הוא הגות עמוקה".

אין חשש שמתחת לדיבורים על משמעות ורלוונטיות מסתתרת, אולי, חתירה ללימוד קל ונוח?

"תמיד יש חשש, ותמיד צריך להשגיח היטב שלא מחפפים ולא מרמים. אבל אני בכלל לא מדבר על ויתור על הלימוד שהיה בעבר, אלא על תוספת מעל גביו. הדור דורש יותר מזה".

התלמידים של היום מוכנים להשקעה, לעמל בתורה?

"אם תיתן לדברים טעם ותכלית, תמצא שקידה אינסופית. תלמידים קורעים את עצמם בשביל 15 יחידות בביוטכנולוגיה, וגדולי המתמידים בישיבות לא מתקרבים לרמת ההתמדה של שמיניסטים במגמת קולנוע, שעובדים על סרט גמר. זה חשוב להם, נוגע לעולמם, הם מבטאים את עצמם בזה וגם יודעים שיראו בזה ברכה".

אתגר המספרים הגדולים

על הדברים האלה של הרב ברנדס כבר לא תתפרסם תגובה מאת הרב ליכטנשטיין. ראש הישיבה הוותיק של ישיבת הר עציון נפטר לפני חודשים אחדים, מה שעורר בין השאר את השאלה אם יהיו לו יורשים. אולי דווקא בגלל הגיוון וההתחדשות, עולם התורה הציוני-דתי יתקשה להעמיד ענקי תורה בסדר גודל כזה.

"בשנה האחרונה, במסגרת התפקיד, דיברתי הרבה עם הרב ליכטנשטיין. כבר בכניסה לתפקיד, על אף הפולמוס איתו, היה חשוב לי לקבל את ברכתו. הוא סיפר לי פעם שהשתתף ב'סיום' של הנכד שלו, והוסיף: היקפים של לימוד כמו שאני רואה היום אצל הנוער – מעולם לא היו. כלומר, גם הרב ליכטנשטיין מסכים שמה שהיה נכון בימים שבהם הוא פרסם את מאמרו – ונלחם עליו בעוז – אמנם לא הפסיק להיות נכון, אבל הייתה מאז עלייה גדולה בהיקפי הלימוד. מי היה מאמין לפני עשרים שנה שנערים בגיל תיכון יסיימו סדרים, ש"סים, ואפילו בבר-מצוות מסיימים מסכתות. אצלנו המשימה הייתה לכל היותר לקרוא את כל הפרשה.

"מתארים לנו איך פעם למדו תורה, אבל זו הייתה שכבה דקיקה של ליטא, הצלחה מופתית עם קבוצת איכות קטנה. האתגר שלנו היום הוא ליצור עניין ומוטיבציה בחתכים גדולים יותר של אוכלוסייה, מבחינה אינטלקטואלית ומבחינת מוטיבציה דתית. הדרך היא להפוך את הגמרא למקצוע נוגע לחיים של כל תלמיד מצד אחד, ומצד שני לנצל את הרבגוניות שבגמרא – עיון, אגדה, הלכה, מחקר – כדי שהרבה יותר תלמידים יוכלו למצוא שם את עצמם".

לומדים תנ"ך בהיקף חסר תקדים

מכללת הרצוג, שבראשה עומד היום הרב ברנדס, מכשירה אמנם מורים למקצועות שונים, אבל מעל לכול ידועה בעיסוק הפורה והנרחב בתנ"ך.

רק לא מזמן, בתחילת חודש אב, אלפי אנשים מילאו את אלון שבות במסגרת כנס התנ"ך המסורתי של המכללה.

"מדובר באלפי אנשים, צעירים וזקנים, שועי ארץ והדיוטות, גברים ונשים מכל רחבי הארץ וגם מהעולם – אנשים קובעים את מועד הביקור שלהם בקיץ בארץ על פי ימי העיון. מרשים לראות שופט מן העליון והמחוזי, רבני ערים ויישובים, גבירים ואישי כלכלה בכירים, פרופסורים מן האקדמיה, עומדים בתור אחד עם תלמידי תיכון, סטודנטים מהארץ ומחו"ל, וסתם עמךָ, להיכנס לשיעור או לארוחת הצהריים".

הרב ברנדס לא רק מביע התפעלות אלא גם מבהיר שימי העיון, לצד מפעלים אחרים בתחום, מעידים כי התנ"ך לא זכה מעולם לעדנה כזאת. "בימי העיון אנחנו מדברים על סדר גודל של 1,500 איש ביום, במשך חמישה ימים. במקביל אלינו מתקיימים ימי עיון בתנ"ך של חוג אחר, ואני שומע שגם שם מלא. במקביל יש יום עיון בגולן. לא היה כדבר הזה אי פעם בהיסטוריה של עם ישראל. שנית, עלה לעולם הרעיון של 929, אלפים לומדים תנ"ך, דתיים והרבה חילונים. באו הדתיים ואמרו שלא מתאים להם האופי של 929, עשינו בשבילם את אתר 'הקהל' של מכללת הרצוג, וזה רק הגדיל את מספר האנשים. עכשיו עלה לאוויר פורטל התנ"ך של המכללה, 'ה'גוגל' של התנ"ך'. משהו שלא היה כמותו: מפרשים, מאמרים, מפות, בעברית ובאנגלית. השקענו בזה הון עתק, ולא היינו משקיעים אילו לא היינו חושבים שיש לזה סיכוי".

כל הגרסאות האינטרנטיות אינן מעידות דווקא על רידוד של התנ"ך?

"חד וחלק לא. איזה עומק היה לפני חמישים שנה, כשעשרה יהודים למדו תנ"ך בפינה נידחת? ההפך, ככל שאתה מרחיב את התשתית, גם ראש הפירמידה יכול להיות גבוה יותר. אבל תיכנס לאתר 'הקהל' ותראה אילו שיעורים יש ברמה השנייה. יש שם דרשות של שתי דקות ושיעורים של ארבעים וחמש דקות. כל שני וחמישי יוצאים ספרים חדשים בהעמקה ובעיון. כמובן, מי שמשווה בין נחמה ליבוביץ לאדם שמציץ בסמארטפון בדרך לעבודה אינו רציני".

אז המצב היום מזהיר. ומה השאיפות הלאה?

"השאיפה היא 'מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', לא צריך להמציא אותה. כשהנביא אמר את זאת, לא ידענו שזה ייעשה עם סמארטפון, אבל עכשיו אנחנו יודעים. יהודי יכול להעביר שיעורים בירושלים ולקבל תגובות מכל קצות העולם".

ובכל זאת, מה היעד הבא בדרך לשאיפה הגדולה?

"היכולת של אדם בודד לחשוב מה יקרה קטנה היום. פעם ראש ישיבה היה יכול להעביר שיעור לשלושים תלמידים, ולשלוח אותם להקים שלושים ישיבות בדמותו כצלמו. היום, כשבכל פינה אנשים יושבים ולומדים, אתה לא יודע מה יצמח מזה. אפילו דברים שאני עשיתי לפני כך וכך שנים מפותחים היום לכיוונים שלא העליתי על דעתי".

תחרות זו ברכה

לצד המפעל המשגשג של ימי העיון בתנ"ך בגוש עציון, צומח בגבעת שמואל כנס מקביל תחת הסיסמה "תנ"ך לאורה של תורת ארץ ישראל". השנה הוא התקיים בפעם הרביעית, ממש באותו שבוע. הפעם הראשונה התקיימה, במקרה או שלא, בזמן שהתחולל בציונות הדתית פולמוס סוער סביב תוכנית הלימודים בתנ"ך. רוב מעבירי השיעורים משתייכים בעיקר לזרם המזוהה עם ישיבת הר המור ובנותיה.

כשמקיימים כנס אחר בדיוק באותו זמן, לכאורה זו הכרזה על תחרות.

"אני רואה בזה ברכה גדולה. כשהייתי ילד הייתה תחרות גדולה בין חברות שטיחים, ומחקר הוכיח ששתיהן הרוויחו יותר. כשיש תחרות, שני הצדדים מגדילים את מספר הלקוחות שלהם. שנית, צריך תחרות כי אדם לומד תורה במקום שלבו חפץ, אז צריך תחרות כדי שאדם יוכל לבחור. גם אנחנו בכל יום עיון ובכל מסגרת לימוד מציבים את התלמיד לפני בחירה, כדי שיצטרך למצוא את מקומו ולהחליט. הדבר היחיד שאינו טוב הוא הפסלנות. אנשים חושבים שכדי להצדיק את עצמם הם צריכים לפסול את זולתם. זו רעה חולה שעליה צריך להתפלל וגם לעבוד שלא תהיה".

לולא היו מתקיימים הכנסים במקביל, היית ממליץ לתלמידי מכללת הרצוג להגיע גם לכנס השני?

"בוודאי, אין בעיה, הרי אין שם כפירה או אפיקורסות... חלק מהמרצים באמת מלמדים בשני המקומות. אבל גם לא נורא שזה מתקיים באותם ימים, ואנשים צריכים להכריע לאן הם הולכים".

אחת מנקודות המחלוקת סביב לימוד התנ"ך, ובאופן כללי סביב לימוד התורה לענפיה ומקצועותיה, קשורה לרב ברנדס אישית. כנשיא מכללה אקדמית בהווה, וכמי שעשה דוקטורט בתלמוד ולימד באוניברסיטה העברית, הרב ברנדס הוא בין מייצגי השיטה המשלבת בין תורה לאקדמיה.

ייבוא שיטות מבחוץ אינו זר לתורה? מי אמר שאפשר לנתח את דבר ה' בכלים אקדמיים?

"באוניברסיטה רוכשים כלים מחקריים. זהו חידוש של הדורות האחרונים שלא היה קיים בעבר, אך זה אינו מבטל את חשיבות הדברים. רש"י חי בצרפת ולא הכיר את הגיאוגרפיה והבוטניקה של ארץ ישראל. חזרנו לארץ, רתמנו את המדעים לטובת פרשנות התנ"ך וגילינו נפלאות מתורת ארץ ישראל. הדבר נכון גם בתחומי הפילולוגיה, הלשונות, ההיסטוריה ועוד. לצערנו, חלק נכבד מן המחקר הזה פותח בידם של אנשים שאינם מאמינים בקדושת התנ"ך, ולכן הוא שימש גם ככלי של כפירה, אבל זו אינה סיבה לוותר על הפירות הטובים. יש להשליך את הקליפה ולאכול את הפרי".

מה עמדתך בסוגיית לימוד תורה לנשים?

"לא שואלים אותנו. העולם הולך לכיוון של השוואת נשים לגברים בכל התחומים. כשם שנשתוו בכלכלה, ברפואה, במשפטים ובכל תחום דעת אחר, הן תשתווינה גם בלימוד תורה. אי אפשר וגם אין צורך לחסום את זה מפניהן. מה שלא יקרה מוקדם יקרה מאוחר".

אנחנו מיישרים קו עם כל כיוון שהעולם הולך בו?

"אנחנו הרי לא מתנגדים שנשים תהיינה רופאות או מתמטיקאיות. אנחנו מבינים שבאינטליגנציה הן אינן נופלות. אז יש שאלות של חלוקת תפקידים במשפחה וכדומה. אבל עצם הלימוד – על זה אין מה לדבר. נשים לא אמורות ללמוד כדי להוכיח משהו. מי שלבה חפץ – צריך לתת לה את כל המרחב האפשרי".

ללמוד את העידן החדש

ברמה החינוכית, מה הם האתגרים המרכזיים שעומדים היום בפני המורים שאתם מכשירים?

"יש שלושה אתגרים עיקריים. האחד הוא המעבר לעולם טכנולוגי-דיגיטלי: הצפת מידע זמין ולא מבוקר בידי כל תלמיד, והכרח להשתמש בטכנולוגיות האלה. אי אפשר לטמון את הראש בחול ולאסור ולחסום – הרי כל המבוגרים חייבים להשתמש בזה, כדי להגיע ממקום למקום באמצעות הווייז ובקרוב גם לסדר כל דבר מול הרשויות. לכן צריך ללמד איך להשתמש בכלים הללו, ובעיקר איך להפוך אותם לכלי עזר ידידותיים ללימוד והוראה. שנית, המעבר לכלכלת ידע: עידן שבו אדם משנה תעסוקה לעתים מזומנות וחייב להתעדכן כל הזמן כדי להתקדם או אפילו לשרוד. בעבר, המחשבה הייתה שבית הספר אמור להקנות לתלמידים ידע שבו הם ישתמשו בבגרותם בתעסוקה. כיום מובן שבית הספר אמור להקנות כלי למידה שאיתם הבוגרים ימשיכו להתפתח בכל חייהם. המורה אינו סוכן ידע, אלא מדריך למידה והתפתחות. אגב, זה לא שונה מאוד מתפקידו המסורתי של בית המדרש. שלישית, החיים בחברה רב-תרבותית: כל תלמיד חשוף היום לאינספור דעות ורעיונות, גם בחינוך הדתי הוא נחשף לדעות חלוקות של רבנים ומנהיגים. על מערכת החינוך לסייע לתלמידים לגבש אישיות וזהות".

מה אתם עושים עם זה בפועל?

"אנחנו קוראים לתחום הזה 'פדגוגיה חדישה', ומציעים למורי המורים ולמורים כלים שונים ומגוונים: טכנולוגיים, כלים לעבודה אישית וקבוצתית עם תלמידים, וגם הסברה עיונית ומחקרית להבנת העולם והסביבה. יש להדגיש שאנחנו לא סבורים שצריך לזרוק את הפדגוגיה הישנה, אלא נחוץ שילוב נכון בין המסורתי והיציב ובין המתחדש והיצירתי".

מדברים לאחרונה על קיצוצים בתקציב ההשכלה הגבוהה.

"כל קיצוץ בהשכלה הוא קיצוץ בכוחה של החברה הישראלית. קיצוץ בחינוך הוא פגיעה באושיות קיומנו: במוסריות, בערכים, בהשכלה הגבוהה שעליה תפארתנו וחוסננו הלאומי. לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה'. זה לא סותר את העובדה שצריך לבקר היטב לאן הולך הכסף ואיך הוא מנוצל. קיצוץ סתמי לא פותר את הבעיה, כי הבזבוז יכול להימשך".

הדברים מתפרסמים כשהחינוך הפורמלי בחופשה – לתלמידים יש זמן עד שישובו לכיתות, והסטודנטים שלומדים לחנך אותם יתחילו את הסמסטר רק אחרי החגים. בעיני הרב ברנדס, מכל מקום, השדה החינוכי עומד תמיד במרכז. "החינוך הוא סלע קיומנו. בלי זה אין לנו קיום בארץ, כפי שקראנו שוב ושוב בדברי הנביאים על החורבן; הן מבחינת הלכידות החברתית והאמונה בערכים משותפים, הן מבחינת היכולת הממשית להתקיים כאן מוקפים בים השנאה של אויבינו – כוחנו אינו בכמות ולא בכוח, אלא בדעת וברוח. הכלכלה, הטכנולוגיה העילית, הרפואה, המדעים, הם מה שמאפשר את היתרון האיכותי מול אויבינו. כל זה נבנה על ידי החינוך - מהגן ועד האקדמיה, ומהחדר ועד הישיבה הגבוהה והכולל".