לאחר שקראתי את ביקורתו של הרב יואל קטן על הספר 'פניני הלכה - שביעית ויובל' של הרב אליעזר מלמד (גיליון 654), חשתי צורך להשיב על הדברים.
כי תהילות לא‑ל יתברך, זכיתי ללמוד מעט בספרי החזון איש בהלכות שביעית, ואיני יכול שלא לתת ביטוי לרושם שנוצר בלבבי כי מחמת הנטייה אל החומרא בנושא היתר המכירה, נוצרה אצל החזון איש נטייה הפוכה מחומרא לקולא בכמה מהלכות השמיטה.
הדוגמאות לכך רבות. אחת מפורסמת היא דעתו של החזון איש, לפיה ירקות שהשרישו בשנה השישית אין בהם איסור ספיחין, גם אם נלקטו בשנה השביעית. דוגמאות נוספות הן היתר הוצאת פירות שביעית לגבול עולי מצרים (סי' יג סק"ג), וכן שאין הפירות שיצאו לחו"ל נאסרין באכילה (סי' י ס"ק ו), ושאין הדמים נתפסים בקדושה בתשלום בהקפה של כמה רגעים (סי' כו סדה"ש ו) ובעוד דינים נוספים.
אמנם דבר זה כשלעצמו אין בו נדנוד הלב כלל, אולם שערותיי סמרו למקרא סיפור מעשה מהחזון איש בנושא דיני קדושת שביעית בפירות הגוי. סיפור המעשה הובא בספר 'דרך אמונה', אותו חיבר בן אחותו של החזון איש, הלא הוא הרב חיים קנייבסקי שליט"א. וכך נכתב בספר: "וגיסי הגר"ש ברזם זצ"ל ששאל ממרן (החזון איש - א"ס) אם מותר לקנות פירות גויים בשביעית מישראל הסוחר בהן על סמך המקילין, והשיב שאסור. ושאל הרי אין איסור דלפני עוור כאשר לההוא יש על מי לסמוך להתיר, והשיב אין להם על מה לסמוך" (דרך אמונה פ"ד הל' כט בבה"ל). בסיפור הזה התכוון הרב קנייבסקי להבהיר כי דעת החזון איש היא שאי אפשר להתחשב בדעות המקלות הסוברות שאין קדושת שביעית בפירות גויים, ואפילו בדיעבד. וזאת בניגוד למה שכתב החזון איש בספרו (סי' י ס"ק ו, ושסמך על זה במנחת שלמה סי' מד).
כמה יש להצטער על אמירה כזו אשר שום לומד אינו יכול לקבל. וכי הרמב"ן אינו עמוד גדול להישען עליו? ובעל התרומה קטיל קני הוא? ומרן הבית יוסף אינו ראוי לסמיכה שנסמך ממאתיים רבנים? והרי כן היה מנהג הקדמונים בארץ ישראל, כפי שהעיד הבית יוסף ואף המבי"ט הודה בזה. כל קדמונים אלו לקש גבבה ייחשבו? והרי המבי"ט עצמו, שהחזון איש סומך עליו בכל כוחו, כתב שאין בכך איסור לפני עיוור, משום שיש למתירים על מי לסמוך (ח"א סי' כא).
לכל אלו יש להוסיף את ההאשמה המחרידה שהאשים החזון איש את מתירי היתר המכירה בדברים קשים שכתב: "וכל פטפוטי הדברים כי יש בזה פיקוח נפש וסכנה, אינה באה רק מקרירות הלב וחוסר יראה הראויה לתורה ומצווה" (קובץ אגרות ג, פד). ההאשמה הזאת קשה מאוד ויש בה הרבה יותר מאשר סתם תקיפות הלכתית, שאפשר לעתים למצוא אצל מי מהפוסקים. הצער על דברים אלו קשה מנשוא, עד שאין מקום בתוך לבי שיגור שם אותו הצער.
החזון איש אהב ביקורת
לכן, כאשר ראיתי את ספרו של הרב אליעזר מלמד, שמח לבי לראות שאינו נושא פנים בדברים הללו גם לחזון איש זצ"ל, ומעמיד דברים על אמיתתם. ויישב הרב את דעתנו בלמדו זכות על הדברים הללו אשר הם קשים לגוף כחרבות. בזה גם קיים הרב מלמד את בקשת החזון איש עצמו: "יש לי הצדקה לדרוש מזולתי לחדור מעט לאופי שלי ולדון לכף זכות, וכל שכן שאין מקום להקפדה" (קובץ אגרות א, קנג).
ואם הרב אליעזר מלמד לבשתו רוח קנאה ויקנא לקדושי ה', המה שופטי העם ורועיו מימים ימימה. ולא אגר דבריו מפני איש, כי אם תבע בתוקף עלבונם של גדולי ישראל, ואורייתא קא מרתחא ליה, יישר כוחו ששיבר, ותו לא מידי.
אשר על כן, לא יכולתי להחשות כאשר ראיתי את חרדתו של הרב יואל קטן לכבודו של החזון איש זצ"ל, למרות שיודע הרב שבכך מפקיר הוא את כבוד שאר גדולי אומתנו, ראשונים ואחרונים.
וכבדרך אגב, אזכיר את דברי החזון איש עצמו, באחת מאיגרותיו, בהן התייחס גם כן לדרכו ולשיטתו: "מעולם לא נמנעתי להזכיר ביקורת בחריפות, והם (הסבא מסלבדקא והסבא ממיר) התענגו על זה, כי מטבע החכמים להתענג על 'מתיבי' יותר מ'תניא נמי הכי', כמו שאמר ר' יוחנן בבא מציעא" (קובץ אגרות א, קנד).