שנתיים לאחר החתונה עברה רוח קנאה על הבעל כלפי אשתו.
שני אנשים באו והעידו כי ראו במו עיניהם כמה פעמים שהיא נסתרה וסגרה עצמה בחדר עם איש אחר.
הבעל הגיש את דינו בפני רבי יהושע צייטלס. הלה הזמין את העדים והללו חזרו על עדותם, שלפיה הבעל צריך לגרש את אשתו.
אבי האישה, שהיה מחשובי העדה, התקומם וצווח כי הם עדי שקר וכי רק בגלל קנאה ושנאת חינם הם מלעיזים על בתו הכשרה. האישה עצמה הכחישה בכל תוקף את דברי העדים, וקשה היה לרבי יהושע להכריע בדבר כה רגיש וגורלי.
באותה עת היה עליו לנסוע לפטרבורג והוא החליט לעבור דרך וילנה כדי להכיר את גאון ישראל רבי אליהו מווילנה, הגר"א, ולהתייעץ עמו לגבי מקרה הקנאה הקשה להכרעה.
הוא הגיע לווילנה, נפגש עם הגר"א ושטח בפניו את כל המקרה וכל העדויות, וביקש כי יסייע לו לפסוק בדבר.
שמע הגר"א את דברי רבי יהושע בהקשבה גדולה וענה לבסוף: "לא נביא אני ולא בן נביא. לא אוכל להגיד מהי דעתי בטרם אשמע במו אוזניי את דברי העדים".
רבי יהושע החליט להזמין את האיש והאישה וכן את שני העדים שיבואו לווילנה על חשבונו, ושם יפסוק להם הגר"א את משפטו.
באו כולם לווילנה. בתחילה שמע הגר"א את טענות האיש והאישה בלי נוכחות העדים. לאחר מכן הזמין את העד הראשון לבית מדרשו וביקש ממנו לומר את עדותו שלא בפני העד השני. לאחר מכן הזמין את העד השני לבדו. שניהם העידו מילה במילה את עדותם. בסיום עדותו של העד השני, הכניס הגר"א את העד הראשון ואז קם על רגליו והחל לצעוק: "עדי שקר הם! עדי שקר הם!".
תלמידיו של הגר"א וגם רבי יהושע נבהלו. על העדים נפלה אימה לשמוע דברים כה נחרצים וחמורים מגדול ישראל. מתוך רעדה הודו כי קרובי הבעל, שהייתה להם טינה על האישה, ביקשו מהם תמורת בצע כסף להעיד כנגדה, והם הוציאו דיבת שווא על בת ישראל חפה מפשע.
המשפט תם והעדים עזבו את בית המדרש בבושת פנים. רבי יהושע פנה אל הגר"א ואמר: "ילמדני מורי ורבי כיצד ידע כי מדובר בעדי שקר, הלא דבריהם היו מאוד משכנעים?!"
"כבר אמרתי לך", פתח הגר"א, "כי איני נביא ולא בן נביא, אבל משנה אני יודע לדרוש. וכך כתוב בסנהדרין פרק ג' משנה ו': 'כיצד בודקים את העדים? היו מכניסין אותם ומשאירין את הגדול שבהם ואומרים לו: אמור האיך אתה יודע... ואחר כך מכניסים את השני ובודקים אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים - עדותן קיימת'. ולכאורה הדבר תמוה. הלא רבנו הקדוש, מסדר המשנה, שהרמב"ם העיד עליו שהיה צח לשון ומופלג מכל אדם בלשון הקודש ודקדק בכל מילה, מדוע ראה לנכון להוסיף את המילה 'נמצאו', הלא יכול היה לקצר ולומר: אם דבריהם מכוונים עדותן קיימת?!"
לאחר אתנחתא קלה המשיך הגר"א: "כאן לימד אותנו רבנו הקדוש פרק בתורת הנפש של האדם. יש כלל גדול שאין שני בני אדם מדברים בסגנון אחד. כאשר שני אנשים מספרים על עובדה אחת, מן ההכרח שכל אחד מהם יספר את העובדה אחרת. כל אחד יספר בסגנונו, ותפקיד הדיין הוא לראות אם דבריהם מכוונים בתוכן. אם דבריהם מכוונים גם בסגנון, ברור כי בדו את הדברים מלבם, ונדברו איש עם רעהו לספר את העובדה ברבים בסגנון אחד ובשפה אחת! משום כך דקדקה המשנה לומר: 'אם נמצאו דבריהם מכוונים', כלומר שאנחנו מחפשים את תמצית דבריהם ומוצאים שהם מכוונים. אבל אם דבריהם מכוונים מראש ושפה אחת וסגנון אחד לשניהם, הרי קרוב לוודאי שעדות כזאת בדויה היא. וכדי לאמת את דעתי התחלתי לצעוק שהם עדי שקר, והרמאים הללו חשבו כי נבואה בפי והודו על רמאותם. אבל אנוכי רק מתוך דיוק המשנה הכרתי לדעת בשקר עדותם..."
רבי יהושע צייטלס השתאה מחוכמתו של הגאון מווילנה, ומאז דאג לבוא לפתחו לעתים מזומנות, שמע תורה מפיו והפך לתלמידו המובהק.
על פי 'שרי המאה' מאת הרב י"ל הכהן מיימון
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il