מול הקולות הדורשים מראש הממשלה להניף דגל לבן בסוגיית הגרעין האיראני ולהשלים עם הסכם וינה, המגמות בדעת הקהל האמריקנית מציירות תמונה שונה.
סקר 'קוויניפיאק' (QUINNIPIAC), אשר נחשב לאמין, הראה שהאמריקנים שוללים את ההסכם עם איראן ברוב של שניים מול אחד (57% מול 28%). המדגם לא היה מוטה, היות שתגובותיהם של אותם נשאלים בנושאים אחרים כמו ההגירה הבלתי חוקית, נישואים חד-מיניים והתחממות כדור הארץ היו יותר ערבות לממשל אובמה מאשר לרפובליקנים.
מה שחשוב הוא התשובות לשאלות הנלוות: רוב חזק שולל את דרך טיפולו של אובמה בנושא איראן. כאשר יצא ההסכם הזמני ב‑2013, הסקר מצא שהרוב דווקא תומכים באובמה. פירושו של דבר שחלה שחיקה חדה בתמיכה הציבורית באובמה בסוגיה זו. בסקרים קודמים נהנה אובמה מתמיכה יותר חזקה אצל הנשים, אשר נוטות יותר לתמוך ביוזמות שלום. הפער הזה נעלם, וכעת שיעור התמיכה בהסכם בקרב הנשים נמוך מזה של הגברים. ההסבר לתופעה מצוי אולי בתשובה שנתנו הנשאלים לשאלה האם ההסכם הגרעיני עם איראן יהפוך את העולם ליותר בטוח או פחות בטוח. כמעט אותו רוב ששולל את ההסכם סבור שהעולם פחות בטוח לאחר ההסכם. זוהי מכה לממשל, אשר מיקד את קו ההסברה לטובת ההסכם בכך שהוא מונע איראן גרעינית, למרות שבוודאי יש לו מניעים שאפתניים יותר של יצירת ברית אמריקנית-איראנית.
נוכח המגמה בדעת הקהל ביקש אובמה מארגונים ליברליים להפשיל שרוולים כדי למכור את ההסכם, כי לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את ההסכם. הממשל גם התבכיין ששדולת איפא"ק לא נאותה לאפשר למסבירנים מטעמו יותר מחצי שעה של תדרוך. אחרי שאובמה הסית נגד איפא"ק בטונים שהפריעו אפילו לחלק מתומכיו, הוא מצפה שאיפא"ק יקיים בשלוחיו מצוות הכנסת אורחים למהדרין.
ועדיין אין סיבה למסיבה. פרט לטבעם ההפכפך של סקרים, המשימה ליצור גוש חוסם נגד הווטו הנשיאותי שהבטיח אובמה להטיל נותרה קשה במיוחד. אבל בפוליטיקה חלק חשוב מהמשחק הוא ההגדרה מה ייחשב לניצחון. מתנגדי ההסכם מדגישים עתה שיסתפקו ברוב מוסרי שיאלץ את אובמה לשלוף את הווטו, וכך יעבור ההסכם בתמיכת מיעוט בבית הנבחרים ובסנאט.
ברור לכולם שהתהליך הראוי היה צריך להיות הפוך. הסכם בעל חשיבות שכזאת, בדומה להסכמי הנשק עם ברית המועצות בשעתם, היה צריך לעבור רק ברוב תומכים של שני שלישים מהסנאט. אם ההסכם יעבור בתמיכת מיעוט, זו תהיה תוצאה של מעשה הונאה ושל המתווה הנוכחי שהתקבל בלית ברירה לאחר שאובמה הכריז שהוא לא מחויב להגיש את ההסכם לאישור הסנאט. בהתאם, ההסכם לא יחייב את הנשיא הבא. לכן אותם אנשי עסקים מערביים הצובאים כעת על שערי איראן ייאלצו להכניס גורם נוסף לשקלול בטרם יחתמו על הסכמים בסכומי עתק עם הרפובליקה האסלאמית.
סכנת קהות חושים
השמאל חידש את עונת הציד, סזון בלעז, בסגנון המוכר מהימים שלאחר רצח רבין, בהאשימו את כלל ציבור הימין באחריות לרצח בירושלים ובכפר דומא, כאשר פתח המילוט היחיד מרשימת הנאשמים הוא כניעה אידיאולוגית מוחלטת.
רק אם נסכים שהכיבוש משחית וצריך להתקפל מיהודה ושומרון נטהר את עצמנו, או לחילופין אם נכיר ביחסים בינו לבינו ובינה לבינה כבחירה אוטונומית ולגיטימית נזכה שוב לבוא בקהל. לכן צודק עמנואל שילה בריאיון שנתן לגלי ישראל, שכל הבעות הזעזוע לא יועילו לשכנע את יריבינו האידיאולוגיים שאנחנו סולדים מהמעשים לא פחות מהם ורואים בהם חילול השם נוראי. מבחינת יריבינו - עלילה שבאה לידך אל תחמיצנה, והם מתחרים בינם לבין עצמם מי יצליח להרחיב יותר את מעגל "הרוצחים". יש היוצאים ידי חובתם בהאשמת המתנחלים. הבינוניים יכללו את כל חובשי הכיפות. המדקדקים במצווה יבקשו להרחיב את היריעה עד לנתניהו והליכוד, והמהדרין מן המהדרין כמו הנרי סיגמן ב'הארץ' יקשרו לטרור היהודי גם את פעילות צה"ל בעזה.
אני מסכים שאין לנו כל צורך להצטדק בפני מטיחי עלילות השווא, או בפני אלה שמצאו הצדקות לגמד או להצדיק את הטרור הערבי נגדנו. אבל באותה מידה אני סבור שהבעת זעזוע ממעשי הרצח בחוצות ירושלים ובכפר דומא אינה צורה של התרפסות או התעלמות מהטרור הערבי שעולה עשרת מונים על הטרור היהודי. הזעזוע הוא בגדר קביעת סייגים לציבור שלנו פנימה.
לרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל, אין צורך להסביר מה זה טרור ערבי. הרב בני איבד בפיגוע טרור את שותפו בהקמת הישיבה, הרב עמירם עולמי הי"ד. הוא גם נאלץ להגיע להלוויית ארבעה מתלמידיו שנרצחו בשנת תשס"ב, כאשר מחבלים מחופשים לחיילי צה"ל פרצו למטבח הישיבה וזרעו שם הרג. הרב דב זינגר איבד כידוע שניים מתלמידיו בקיץ האחרון. הוא חווה גם ניסיון פיגוע מיקוח בישיבתו בכפר עציון, ואת התקופות הקשות שהותירו הפיגועים ביישובנו תקוע. גם הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, אינו חשוד בהתרפסות כלפי השמאל. האישים הללו ואחרים היו שותפים לניסיון לארגן תפילה משותפת ליהודים ומוסלמים, שתחדד את איסור "לא תרצח". המאמץ, שזכה להצלחה חלקית, לא נועד לשיווק חיצוני, אלא כאמירה חשובה בתוך המחנה.
דווקא כאשר קיים בנו זעם מוצדק כלפי צבועים יהודים וכלפי תאוות הרצח הערבי, אורבת לנו סכנת קהות חושים לגורל הנער באשר הוא שם. להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהתמיכה הסונית בדאע"ש ניזונה מזעם מוצדק כלפי הצביעות המערבית, שסירבה לטפל ברצח ההמונים שמבצע משטרו של אסד. זה הפך את העולם הסוני לאדיש נוכח הזוועות שביצע דאע"ש - עד שהארגון הסוני הקיצוני החל לאיים גם עליהם. הם קצת איחרו את המועד והגיעו למציאות של עולם ערבי מרוסק, כאשר נותני הטון הם אנשי מיליציות חמושות ורצחניות - סוניות ושיעיות כאחד.
אנחנו לא רוצים להגיע למחוזות כאלה, ולכן גם מתוך שכנוע בצדקת הדרך עלינו לחפש ולחקור את דרכנו.