לאחר שהטרקטורים סיימו להרוס את בתי דריינוף בבית אל, לא שמעתם יותר מילה על בעל הקרקע הפלשתיני שצריך לקבל אותה או לזכות בפיצוי בעבורה. ההריסה הושלמה, ולכן את ארגוני השמאל הוא לא מעניין יותר. הסיפור הזה הוא לצערי רק משל על הרצח בכפר דומא.
ביום שישי, עת נודע המעשה, קמנו חבריי ואני לגנות אותו מיד. והנה להפתעתנו שמאלנים רבים דחו את הגינוי הזה. האמת שנדהמתי. מדוע שלא נתאחד כולם בעניין הזה? התנגדות של כולנו ביחד לשריפת משפחה נראתה לי הדבר הכי טבעי שיש.
העניין הזה הטריד אותי מאוד, והנה המסקנה שלי: יש פה מאבק על הלגיטימיות. התפיסה השלטת כאן היא שאנחנו כובשים, גוזלים. והערבים מתקוממים נגד הכיבוש, נגד הגזל. לכן פעולות חבלה של רצח, בקבוקי תבערה וזריקות אבנים נגד יהודים מתקבלות כאן בהבנה. כמעט כמו חוק טבע, כמו השקיעה.
אם השמאלנים היו מסכימים לגינוי המשותף, הם היו נאלצים לגנות גם את הטרור הערבי. ואת זה הם לא מוכנים לעשות. כי בתוך תוכם רבים מהם חושבים שהאשמה לכל מה שקורה כאן מוטלת עלינו, ולכן הטרור נגדנו מוצדק. לכן לא שמעתם אתמול מילה של גינוי לטרור הערבי כשאישה ישראלית נכוותה בכל גופה מבקבוק תבערה שהושלך לעבר רכבה בבית חנינא. לכן גם לא תשמעו בעתיד גינוי מהשמאל להמשך הטרור הזה.
לעומת זאת, כל פגיעה בערבים, גם תוך כדי מלחמה, אינה לגיטימית. הרי הם הצד הצודק. ולכן לא נספר שהם אלו שלא קיבלו את היד המושטת שלנו לשלום, הם אלו שמחרחרים מלחמה כל הזמן, הם אלו שלא מוכנים לשום הסדר בשום מצב. תמיד, במלחמה או בשיחות על שלום, היהודים אשמים.
ולכן הפער העצום בין התגובה שלהם למה שהיה בדומא ובין תגובתם לפיגועים נגד יהודים. הרצח בדומא משרת את הסיפור שהם רוצים להמשיך לספר לעצמם, ולכן הם לא רוצים אנשים מהימין איתם. ובגלל זה הם כל כך מזועזעים. אבל פיגוע השריפה בבית חנינא לא משרת את הסיפור הזה, ולכן הם שותקים.
וסבא שלי היה אומר עליהם: צבועים.