את השבת האחרונה עשיתי בבירת ישראל, בירושלים. שוטטתי בינות לרחובותיה הקסומים, בשבילי השכונות החדשות הבנויות אבנים ירושלמיות מסותתות, שכונות שקיבלו נופך ציורי ומקסים ומעוצבות סמטאות סמטאות.
נשמתי עמוק אל ריאותיי את אווירת הקדושה השוררת שם בכל פינה, תחת כל אבן, מאחורי כל עץ רענן. היה זה 'עונג שבת' במלא מובן המילה.
אחד המראות שצדו את עיניי היה היעדר התחבורה בשבת ברחובות העיר. איני מדבר על שכונת 'מאה שערים', 'כיכר השבת' או על קרית בעלז הסמוכה לכניסה לעיר. אני מדבר על רחובות ראשיים כמו רחוב קינג גורג' . הלכנו לבית הכנסת ישורון ואפשר היה כמעט ללכת לטייל בכביש . שקט. שבת.
אחת לכמה דקות חלף רכב בודד אחד ועורר את תשומת לב העוברים והשבים. אף אחד לא מחה. אף אחד גם לא הגיש צורך פנימי למחות. איש אינו נזקק להרים את דגלה של השבת. כי כאן, בירושלים, השבת היא מובנת מאליה. דגל השבת מתנופף בגאון ברחובות בירת ישראל.
ואז הכתה בי התובנה שאנחנו כנראה טועים בכל היחס שלנו לירושלים. אם אנחנו עדיין נפעמים מעובדת היותה של ירושלים שומרת על מסורת ישראל וזו שמסמלת את פניה הדתיות של מדינת ישראל - אז אנחנו בבעיה.
כי ירושלים אינה המקום ההולם להחצנת תרבות המערב ברחובה של עיר. ירושלים אינה המקום המתאים לעריכת מצעדי להטבים. יש כל כך הרבה ערים ברחבי הארץ וכל כך הרבה חופים בהם ניתן להחצין ולקיים את מצעדי הלהטבים. לירושלים פשוט תניחו. תשאירו את העיר הקדושה מחוץ לעניין הזה.
ירושלים אמנם עיר שחוברה לה יחדיו. היא אמנם עיר מופלאה המאגדת בתוכה את כל שכבות האוכלוסיה על כלל רבדיה, חילונים וחרדים, דתיים ואנשי 'מאה שערים', חיים בה תוך מתן כבוד הדדי זה לזה ומבלי לרמוס זה את זה. אך לכולם כולל כולם ברור ונהיר צביונה הדתי-המסורתי של העיר.
כל אחד ואחד בישראל משחר ינקותו מכיר את הסטטוס שלה: ירושלים היא עיר קדושה. עיר האלוקים. עיר שבה לא נחצים קווים אדומים באופן פומבי. עיר שכולנו מכבדים אותה ומתכבדים בה. היא הסמל שלנו, היא פניה היהודיות של עם ישראל, ועליה, רק עליה, גאוותינו.