אבא נכנס הביתה בפנים שנראו קצת מבוהלות. הרגשתי שהוא מנסה לדבר בקול רגוע, למרות שהוא קצת רעד.
"סבא נפל בבית, לקחו אותו לבית החולים", הוא סיפר. לרגע גם אני נבהלתי. סבא נפל? מה קרה לו? למה הוא בבית חולים?
אבא מיהר לעדכן את אמא שנכנסה לסלון: "יכול להיות שהוא שבר איזו עצם. אני אסע להיות איתו בבית החולים". אבא ארז תיק קטן ויצא.
התיישבתי לומר תהילים לרפואתו של סבא, וחיכיתי שאבא יחזור. בשעת בוקר מוקדמת שמעתי את הדלת נפתחת. אבא חזר, עיניו אדומות, אבל פניו נראו רגועות יותר.
"סבא שלך גיבור וחזק", הוא התיישב לידי וסיפר, "הוא התגבר על הנפילה, אבל נשברה לו הרגל, והוא יצטרך להישאר כמה זמן בבית החולים".
חשבתי על סבא שלי, הגבוה והחייכן, ששוכב עכשיו בבית חולים עם רגל בגבס ובקושי יכול לזוז. רציתי מאוד לראות אותו, אבל חששתי. "אבא, אני מפחד ללכת לבית החולים לבקר את סבא. יש שם כל מיני אנשים חולים וזקנים, וריח של תרופות". אף פעם לא הייתי בבית חולים, חוץ מהפעם שאמא ילדה את אחותי הקטנה והלכנו לבקר אותה, וגם אז הייתה לי סחרחורת.
"נריה, אתה לא חייב לעשות מה שאתה לא רוצה, אבל אני חושב שאם תלך לבקר את סבא, לא תתחרט", אבא חייך. התלבטתי כל היום, ולבסוף החלטתי להתגבר וללכת לביקור.
אחר הצהריים אבא לקח אותי לבית החולים, והוביל אותי לחדרו של סבא. סבא חייך אליי ושמח לראות אותי. התיישבתי לידו בחשש, כי החולים הנוספים שהיו בחדר קצת הפחידו אותי: לאחד הייתה תחבושת ענקית על כל הפנים, והשני נאנח כל הזמן מכאבים. סבא ראה שאני חושש וניסה להרגיע אותי. ואז הטלפון של אבא צלצל. הוא ענה, ואז סימן לי שהוא חייב לצאת למשרד, כי יש לו משהו דחוף והוא מיד יחזור. "אתה תסתדר פה עם סבא, נכון? אני אחזור מהר", הבטיח והתרחק במסדרון.
לא הספקתי לעכל את המצב החדש, אבל עכשיו הייתי לבד בחדר של בית חולים. ניסיתי לספור את השניות שפתאום זזו לאט כל כך בשעון, אבל החולה שנאנח מאחוריי גרם לי להרגיש לא טוב.
לפתע נכנס לחדר ילד בערך בגילי, אבל שונה ממני מאוד: בעוד אני לבוש חולצת טריקו צבעונית ומכנסיים קצרים וסנדלים, הילד היה לבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים שחורים, והוא אחז בידו מגבעת שחורה שנראתה גדולה למידתו. "שולם עלייכם, זיידי (סבא)", הוא פנה לאיש המבוגר שתחבושת כיסתה את פניו.
הבטתי בפליאה בילד, שהתנהג שם ממש כבן בית: הוא היטיב את הכר מתחת לסבו, קירב אליו כוס שתייה עם קש וסייע לו לשתות, ולאחר מכן שוחח איתו וסיפר לו סיפורים.
אחרי זמן מה הוא הבחין בי, וכנראה שלא הצלחתי להסתיר את התימהון על פניי. הוא חייך אליי. "אני מנדי, נעים מאוד. מה שמך?" פנה אליי ביד מושטת. הרגשתי מבוכה. אף פעם לא פגשתי ילד חרדי, ובטח שלא דיברתי עם ילד כזה. האמת, בשכונה שלנו שמעתי הרבה שבכלל לא אוהבים חרדים. "למה הם לא עובדים, ולמה הם לא משרתים בצבא?" כך שמעתי בשיחות המבוגרים.
אבל מנדי היה אחר לגמרי מהסיפורים ששמעתי. הוא היה ילד חייכן ונמרץ, שלא התבייש ולא חשש מהחולים ומאנשי הצוות. הוא עזר לכל מי שיכול, ולא עזב את סבא שלו במשך כמה ימים. הוא לימד אותי איך לסדר לסבא שלי את הכר, ואיך לא מפחדים מהחולים האחרים.
כשאבא שלי חזר, אני ומנדי כבר היינו כמעט חברים ותיקים ואני כבר חיכיתי לביקור הבא אצל סבא.