דני סנדרסון מארח את אריאל זילבר
בארבי תל אביב
זה היה הערב החם והדביק ביותר השנה, ובטח אתם תוהים מה גורם לאדם נבון לעזוב את המזגן ולכתת את רגליו למחסן משופץ עם מיזוג אוויר כמעט בלתי מורגש.
התשובה היא דני סנדרסון שאירח במועדון הבארבי הצנוע את אריאל זילבר. קשה מאוד שלא להיות משוחד מלכתחילה ולהימנע מביקורת אוהדת על שני האמנים הכל כך מוכשרים וכל כך חביבים האלה. אבל האמת היא שפשוט היה כיף. האינטימיות של המקום ותחושת הנוחות המופגנת והכמעט ילדותית של שני הזמרים, גרמו לי להרגיש לפרקים כאילו מדובר בהופעה בסלון הביתי שלי.
אז אחרי שדיברו על האווירה, אולי כדאי לדבר בכל זאת גם על ההופעה. נדמה שהחיבור של סנדרסון לזילבר בערב הזה הוא שהפך את הראשון לרוקיסט אחוז תזזית. סנדרסון זז על הבמה כמו שלא נראה זמן רב. לצד שירים מוכרים כמו "אלף כבאים", "שיר המכולת" ו"בשדה ירוק", סנדרסון הסיר את האבק מעל שירים שמעט נזנחו בשנים האחרונות, כמו "שירות עצמי" עם השורות שרבים יכולים להזדהות איתן "עובר את הימים / כי ככה רוצים / עושה עניינים / אבל בלי להגזים".
בלי להגזים אפשר לומר ששיאו של הערב היה האיחוד עם זילבר לכמה שירים משותפים. ההערכה שקיימת בין שני האבות (שלא לומר הסבים) של הרוק הישראלי, ניכרת לעין. וכשאחד החברים מן הלהקה הסתיר במעט את צלליתו של זילבר, סנדרסון הזיז אותו בעדינות.
בעיקר בלטה השותפות שלהם בשיר "בדיעבד", מתוך האלבום 'תולדות המים', שהפך ללהיט. אל המילים והלחן של סנדרסון חבר זילבר שהעניק לשיר את המקצב הקליל והכמעט ממכר. למי שעוד לא שמע את השיר מאיזו סיבה לא מוצדקת, מומלץ להתעדכן באיחור חגיגי של עשור.
גם את "ואיך שלא", אחד מלהיטיו הגדולים של זילבר, שרו השניים ביחד בביצוע סוחף במיוחד. היה נחמד לראות שבניגוד לממסד התרבותי, שבגלל עמדותיו הפוליטיות ניסה לדחוק את רגליו של זילבר ומנע ממנו את קבלת פרס מפעל חיים של ארגון אקו"ם, הקהל (שאני מנחש שברובו המוחלט מחזיק בעמדות פוליטיות שונות לגמרי מאלו של זילבר) הרעיף עליו אהבה גדולה.