קשה להאמין, אבל היו ימים שבהם הימין לא הסית נגד השמאל. גם לא השמאל נגד הימין. פעם אנשים פשוט דיברו, צעקו, גידפו ואפילו דחפו, אבל לא הסיתו, פשוט כי המילה הסתה לא הייתה חלק מהשיח.
השינוי הגיע בתשמ"ג עם הירצחו של פעיל 'שלום עכשיו' אמיל גרינצווייג במהלך הפגנה בירושלים. בשמאל החלו אז לדבר על אווירת ההסתה מימין, כשהמואשמים העיקריים לא היו רבנים או נערי גבעות אלא דווקא פוליטיקאים. ככל שחלפו השנים הלך והתגבש נרטיב ההסתה, כשגם רוצחו של גרינצווייג, יונה אברושמי, תופס עליה טרמפ בתקווה להקל בעונשו. אברום בורג, שנפצע מאותו רימון רסס של אברושמי, תמך בשחרור הרוצח בטענה שהאשמים האמיתיים היו המסיתים.
אבל גם אם האשמת הימין בהסתה נולדה ברצח גרינצווייג, אין ספק שהפריצה הגדולה שלה הגיעה ברצח רבין. מאותו רגע והלאה הפכה ההסתה לכלי הנשק הקטלני ביותר בשיח הפוליטי. בעיני השמאל, זהו הנשק שהביא לרצח מנהיג מחנה השלום ולרצח השלום עצמו. בעיני הימין, זהו הנשק שבו השתמשו אבירי הדמוקרטיה מהשמאל כדי להשתיק, למחוץ ולמחות את המחנה הפוליטי הנגדי.
מאז הרצח, כל דיבור או סטיקר או פוסט מעוררי מחלוקת הפכו לדברי הסתה בעיני הצד האחר. נרטיב ההסתה הזה, שכל כולו שנאת אחר קלאסית, הפך לאקסיומה, לאמת שאין כל צורך להוכיח. בשם הנרטיב הזה יכולים אנשים כיום לדרוש את פינוי ההתנחלויות, את סגירת החינוך הממלכתי-דתי ואת סילוק חובשי הכיפה מצה"ל. בשם הנרטיב הזה נשלחים זימונים לחקירה במשטרה, ובמקרים רבים גם המערכת המשפטית דוחפת את אפה הארוך, בעיקר בתיקים של אנשי ימין. בשם הנרטיב יכולים עיתונאים ועורכים להזדעזע מכל התבטאות ומכל כתובת גרפיטי, בעיקר אם הן מגיעות מהצד הפוליטי הלא נכון.
אל הצביעות הזאת כבר התרגלנו. מאות מתנחלים ושר בישראל נרצחו בפיגועי טרור – אף לא אחד מהם כתוצאה מהסתה פרועה של השמאל. רק הימין והדתיים אחראים להסתה רצחנית. פה ושם עוד נותרו בשמאל כמה חסידים מושבעים של הדמוקרטיה, חופש הביטוי וזכויות הפרט של שני הצדדים, אבל רבים אחרים שוכחים את הערכים האלה כשמדובר בקולות פחות נעימים לאוזניהם. במקרים כאלה הדמוקרטיה הופכת במהירות לדמוקרטיה מתגוננת, ועמדות ענייניות זוכות לכתבי אישום ציבוריים על גרימת רצח והתאבדויות. ומה שגרוע מכול – גם אנחנו, המחנה הדתי-לאומי, נשברנו ואימצנו את התזה שמילים הורגות, שקיצוניות מילולית מולידה רצח, שיש לעצור את חופש הביטוי.
והאמת היא שיש הסתה שמולידה רצח: הסתה של הממסד, קריאה כוללת של מנהיגים לנתיניהם למלא את הרחובות בדם ואש, תעמולה אנטישמית גבלסית. בקיצור – המיינסטרים הפלשתיני. אין שום דבר שדומה לזה בחברה הישראלית. קריאות שנאה אקראיות ומקומיות לא מובילות לאלימות. שלטים, סטטוסים, סרטונים, התבטאויות בהמיות ואפילו גזענות לשמה לא מזכירים שום ימים אפלים. אם ביטויי שנאה היו מובילים לרצח, היו כאן הרבה יותר פיגועים ופשעי שנאה יהודיים, והקורבנות העיקריים היו כנראה החרדים. בפועל, ישנו מספר זעום במיוחד של מטורללים רוצחים בצד היהודי, והם פועלים כתוצאה מהמציאות בשטח וממצבם הנפשי, לא מהתבטאות תקשורתית ברמת חשיפה כזאת או אחרת.
הגיע הזמן לומר בקול צלול: שיח ההסתה אינו אלא שיח הסטה. במקום להיאבק יחד באלימות ובבריונות של חלקים בתוכנו, אנחנו מבזבזים את האנרגיות על התנגחות הדדית ודה-לגיטימציה של גושים פוליטיים שלמים, שלא לומר רוב העם. הגיע הזמן לדרוש להעיף מספר החוקים את רוב סעיפי ההסתה. מבחינתי אפשר להשאיר איסור על קריאות מפורשות לרצח ולאלימות, ואני עוד לארג'. ביטויי שנאה, קללות, השוואת אנשים לסרטן ואפילו גילויי שמחה פרובוקטיביים על מעשי אלימות חייבים להיות מוקעים ברמה האזרחית, אבל בלי התייחסות בחוק הפלילי. מי שחופש הביטוי יקר לו, צריך לדעת להתמודד גם עם המבחילות שבאמירות.
בכל מקרה, כל עוד בשמאל לא מוכנים לקבל את הצורך בהדדיות ביחסים, וכל עוד שיח ההסתה לא נועד אלא לסתום את הפה לצד פוליטי אחד – אין שום סיבה לשתף פעולה עם אותו סדר יום ולדבר באותה שפה. ובכלל, מי שרוצה להילחם בהסתה, שיתחיל באלה שבאמת אחראים להפצתה, באותם עיתונאים ושוטרים שקופצים על התבטאות חצי הומוריסטית או על פוסט נידח וחסר השפעה והופכים אותם לידיעה המרכזית של היום. אם מילים הורגות, הרי הם האשמים העיקריים.
מרקבת הדואר
"הדואר בא ב-sms", צהלה הכותרת ב'ישראל היום' מסוף השבוע שעבר. "נפרדים מהודעת הדואר הרשום", המשיכה כותרת המשנה באותה רוח חיובית, "מעתה תיוודעו על הגעת החבילה במסרון לטלפון הנייד". איזה כיף.
רק בעיה אחת: מהודעות הדואר הרשום נפרדנו כבר מזמן. כלומר, הן עדיין מגיעות לתיבות הדואר, רק שזה קורה חודש-חודשיים אחרי הגעת החבילה לסניף. במאה אחוז מהמקרים בשנה האחרונה הוצאתי את החבילות שלי מסניף הדואר בלי לקבל עליהן הודעה מראש. אפילו משכורת של דוור לא נתנו לי.
על הכתבה ב'ישראל היום' חתומה היאלי יעקבי-הנדלסמן, ושמה של הכתבת אינו הדבר הכי מופרך שם. "מדובר בצעד נוסף לשיפור השירות ללקוחות", התנפח מנכ"ל דואר ישראל בגוף הכתבה. אני מניח שהצעד הראשון לשיפור השירות היה לעכב מכתבים בחודשיים או לזרוק אותם לפח. בשבת שעברה השתתפתי במסיבת בר מצווה משפחתית, בעוד ההזמנה לאירוע – שנשלחה אליי לפני שבועות רבים - עדיין מחפשת את דרכה אלינו גם ברגעים אלה ממש. אני יכול לדמיין אותה מסתובבת בכל מיני צינורות כמו בסרטי שחור-לבן ישנים, עוברת מאגף לאגף ברשות הדואר בלי שום אפליקציית ווייז שתנווט אותה אל התיבה בביתנו.
ידיעה יחצנית על דואר ישראל, גוף בתהליך של קריסת מערכות, היא שיא של חוצפה ושל זלזול בקוראים. אם בשביל זה קיים הפרינט, עדיף שהוא ייעלם. מוותר גם על מסרון.