ישנו משפט לא כל כך ידוע של הרב קוק, שבשבילי הוא מוטו לחיים: "הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה, שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומוודאות לוודאות יותר עליונה" (עולת ראי"ה א, רא).
מאז ומתמיד הדרך המהירה הייתה הדרך הקורצת. האדם מטבעו נמשך אל התוצאה המיידית, הזמינה והעכשווית. החושים הגסים תובעים סיפוק מיידי: משהו שאפשר למשש, לחוש, לראות. בקיצור, תכל'ס! תהליכיות, קרי, הבנה שתוצאה מבשילה לאט לאט, גם אם כעת אין הדבר ניכר בעין – זוהי תובנה שדורשת יכולת הפשטה ומבט רוחני.
התרבות המערבית היא תרבות שמבוססת על חומרנות חושנית, ובהתאם לכך זוהי תרבות שמקדשת את הכאן והעכשיו. לתקשורת כדוגמה אין סבלנות לסקר תהליכים ארוכים. מה שלא נוצץ, אקזוטי, מרגש, פרובוקטיבי – לא עובר מסך.
אבל הרב קוק מחנך אותנו למבט אחר: אין יעד סופי בעבודת אלוקים. אי אפשר לתפוס את אלוקים, אי אפשר להגיע לשלמות. ברגע שהגענו לאלוקים ולשלמות – זהו כבר אינו אלוקים וזו כבר אינה שלמות. אלוקים ושלמות הם מושגים שחלק מובנה ממהותם הוא שאינם ניתנים להשגה מלאה. אפשר להתקדם אל אלוקים ולהתקדם אל השלמות, ועצם התהליך הוא ההשגה.
לעתים אנו מציינים נקודות ציון בגרף ההתקדמות האינסופי, ומדברים עליהן במושגים מושאלים של הגעה למטרה: "הגעתי לתפקיד שחשקתי בו", "הצלחתי להתגבר על חוסר השליטה שלי במידת הכעס", "הגעתי לחוויה רוחנית", "הוקמה מדינת ישראל" ואפילו "הגיע המשיח". זה טוב ויפה, אבל מה הלאה? האם זהו סוף החיים? אין יותר שלמויות אחרות? ואף בתוך ההישג הנוכחי - אין מה לשפר? תמיד יש. תמיד יש שלמות בלתי-מושגת, או נכון יותר: השלמות מושגת כל עוד יש שאיפה להתקדמות. מגיעים לאלוקים ולשלמות בכך שכל העת משתלמים. ההתמקדות צריכה להיות בתהליך ולא בתוצאה. תמיד להיפתח לעוד. על פי הבנתו של הרב קוק, המטרה תהיה דווקא לחיות את המציאות כמה שיותר. הדרך לגלות את אלוקים בעולם היא פשוט לחיות יותר בכל המובנים.
מאז שהכרתי את הפסקה הזאת, בכל פעם שאני פוקח את העיניים בבוקר אני מנסה לשאול את עצמי האם היום הקרוב יהיה יום של הליכה מגודל אל גודל, או דשדוש במקום. לפעמים אני מצליח ולפעמים לא, אבל על השאלה בבוקר אני לא מוותר. לא מוותר על הרצון לגדול.
הרב חגי לונדין
מחבר סדרת 'הראי"ה קוק המבואר' בהוצאת 'ידיעות ספרים' ו'דברי שיר'