עומדים אנו לקראת סיומה של שנת השמיטה, ועם שקיעת החמה של היום האחרון בשנה זו יושמטו החובות.
שמיטת הכספים מקבילה לשמיטת הקרקעות: "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו", בשתי שמיטות הכתוב מדבר. כשם שפוקעת הבעלות הפרטית מיבול הפירות, כך היא פוקעת מהמלווים. ובשתיהן יש מעמד מיוחד לבית הדין כנציג הציבור.
לבית הדין מותר לקטוף את היבול בעבור הציבור, וכן מותר לו לגבות חובות שהשיקול הציבורי מצדיק את גבייתם, למרות השמיטה. זהו הבסיס לתקנת הפרוזבול של הלל הזקן. הלל לא הונע משיקולים כלכליים אלא משיקולים ערכיים. הוא לא התכוון לעקור חלילה את מצוות השמיטה אלא לחזק את מצוות הצדקה, שהיא תדירה יותר ונוהגת כל השנים.
מצוות שמיטת כספים היא בעצם חלק ממצוות הצדקה אולם היא עולה עליה, כי הצדקה הנעלה ביותר היא הלוואה. כדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, פרק י': "מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה". אלא שהלוואה יש לפרוע, ואילו מצוות השמיטה באה להפקיע את זכות המלווה לגבות את חובו. עם זאת, אם הלווה יכול לפרוע, הוא מצווה לעשות זאת. וכל הפורע את חובו גם אחרי שנת השמיטה רוח חכמים נוחה הימנו. אין שום הצדקה שלווה בעל יכולת יתעשר על חשבון התרוששותו של המלווה.
לצערנו, היו בעלי יכולת שניצלו את הפטור הפורמלי הגורף ולא פרעו את חובותיהם. הדבר גרם לתוצאה חמורה שבה נמנעו מלהלוות בכלל, הן לעשירים והן לעניים. הלל הזקן ראה לפניו מציאות עגומה, שבה בגלל המצווה להשמיט הלוואות אחת לשבע שנים נמנעו מלקיים את מצוות ההלוואה במשך כל שבע השנים. וכאמור, מצוות הלוואה היא המעלה הגדולה ביותר במעלות הצדקה. לכן התקין הלל את הפרוזבול, כדי להציל לפחות את המצווה התדירה יותר - מצוות ההלואה.
מטרתו של הלל הייתה לעצור את ההידרדרות המוסרית החמורה של אטימות חברתית שבה נמנעו מלהלוות. כאמור, כוונתו לא הייתה שתשתכח חלילה תורת השמיטה בכלל. הוא ציפה לכך שלמרות הפרוזבול יימצאו אנשים בעלי רגישות מוסרית גבוהה שיקיימו את המצווה כהלכתה: ילוו לעניים, למרות הידיעה שהחוב עלול להישמט. גדולי ישראל בכל הדורות עודדו הלוואות כאלו שיינתנו אחרי חתימת הפרוזבול, או על ידי התנאה שהפרוזבול לא יחול עליהן (ר' לדוגמה בן איש חי ח"א פרשת כי תבוא).
יותר מצדקה
במקביל להעמקת התודעה של שמיטת הקרקעות בארץ והמאמצים להדר בקיומה, חלה התעוררות השתא להחזיר גם את עטרתה של שמיטת הכספים למקומה שהיה בעבר, לפני שהחלה ההידרדרות. ברור שהדרך האידיאלית לכך היא הלוואה אמיתית לנזקק שאינו מסוגל לפרוע את חובו והוצאת הלוואתו מהפרוזבול על ידי תנאי מיוחד או באמצעות כתיבת שטר חדש אחרי חתימת הפרוזבול.
אולם מעטים הם האנשים שמלווים לנזקקים. רוב ההלואות של הציבור הן הפיקדונות בבנקים (שהם בעצם אינם פיקדון אלא הלוואה. וגם לפי ההלכה, עקב היתר העיסקא ההופכת את ההלוואה להשקעה עסקית, והם נחשבים לחצי פיקדון וחצי הלוואה). אין שום הצדקה להשמיט חובות אלו לבנקים, אשר מתעשרים בלאו הכי על גבם של משקי הבית. על פיקדונות אלו ראוי לכתחילה לכתוב פרוזבול. אך שמיטה מה תהא עליה, האם תשתכח תורת השמיטה מכול וכול?
ההצעה היא שכל אדם יעניק לנזקק הלוואה מיוחדת שלא תיכלל בפרוזבול אלא תושמט. הצעה זו מאפשרת לכל בעל תודעה מוסרית גבוהה להצטרף למהלך גדול של החזרת עטרת השמיטה למקורה. דהיינו, לנצל את שנת השמיטה ולהלוות לעניים שיומלצו על ידי קרן מוכרת הידועה בבדיקתה היסודית ובשיקומם המוצלח של אנשים שמצבם הכלכלי התערער. כדי לשמור על פרטיותם של העניים שמם לא יפורסם ברבים, אבל אדם שמלווה לקרן מלווה בעצם לעניים עצמם. הדבר מנוסח במפורש בהסכם שייערך בין המלווה ובין הקרן. הקרן רק מתווכת בין המלווים ובין הנזקקים (מומלץ לעשות זאת דרך קרן 'נדיבי ארץ' המשותפת ל'אוצר הארץ' ול'פעמונים').
לא מדובר אפוא בעוד צדקה, אלא במהפך חשיבתי שיקדמנו לקראת שמיטה במילואה. ובזכות קידום מצוות השמיטה תתקיים בנו הבטחת התורה "נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך".
הרב יעקב אריאל הוא רבה של העיר רמת גן ונשיא מכון התורה והארץ