1. הגיור בישראל איננו מוסדר בשום חוק, לא הגיור בבתי הדין הרבניים, לא הגיור ב"מערך הגיור הממלכתי" (שם מטעה ובעייתי) ולא הגיור בבתי הדין שאינם פועלים מטעם המדינה.
למעשה, במדינת ישראל רשאי כל אחד לגייר, כפי שכל אחד רשאי להיפגש עם מי שבא לו או להכין לעצמו כוס קפה קר ביום קיץ לוהט. מה שהחוק לא הסדיר - מותר לכל אחד לעשות, זה הכלל במדינה דמוקרטית.
2. בכל זאת, החוק הישראלי איננו "עיוור" לנושא הגיור, מאחר שלשאלה אם אדם הוא יהודי או שאיננו כזה ישנה משמעות כבדת משקל במדינת ישראל. למעשה מדובר בשלוש משמעויות שונות שאינן חופפות זו לזו.
עניין ראשון, טקסי משהו במהותו, הוא עניין הרישום. מי זכאי להירשם כיהודי במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל. מדובר בשאלה טקסית בעיקר משום שהחוק קובע שהרישום במרשם איננו מהווה ראייה חותכת לנכונותו. כלומר, החוק מכיר במצב שבו אדם רשום כיהודי והוא איננו יהודי באמת.
עניין שני, משמעותי מאוד מבחינה אזרחית, אך פחות מבחינה דתית, הוא הזכות להתאזרח במדינת ישראל. "חוק השבות העניק לכל יהודי את הזכות להתאזרח במדינת ישראל, וקבע (בתיקון לחוק משנת 1970) כי "לענין חוק זה, "יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת".
עניין שלישי, והוא למעשה העניין הקריטי הרלוונטי לעניינינו, הוא מי זכאי להינשא וחייב להתגרש כיהודי במדינת ישראל, ובלשונו של החוק, מי נחשב בישראל כ"בן לעדה הדתית היהודית".
3. רגע של היסטוריה: עם הקמת המנדט הבריטי חולקה אוכלוסיית המנדט לפי עדות דתיות. הסיבה העיקרית לצורך בחלוקה היתה שהעיסוק והשיפוט בענייני המעמד האישי (נישואין, גירושין וכדו') נמסרו לאנשי הדת של כל אחת מהדתות שהיו מוכרות אז במרחב המנדט.
עם זאת, שלטונות המנדט הכירו באפשרות שאדם יחפוץ לעבור מעדה דתית אחת לעדה דתית אחרת, והסדירו את המעבר ב"פקודת העדה הדתית (המרה)" התקפה מאז שנת 1927 ועד היום הזה ממש.
הפקודה, ונחסוך לכם את לשונה, קובעת בפשטות שלצורך מעבר עדה דתית יש לקבל אישור חתום מראש העדה הדתית אליה רוצים לעבור, או ממי שהוסמך על ידי ראש העדה הדתית להיות ראש סניף מקומי של העדה.
למעשה, החוק בהקשר הזה לא מבחין בין גיור, התאסלמות או התנצרות לעדות הנוצריות השונות.
4. במשך שנים ארוכות גיור בישראל התבצע בכל מיני דרכים. חלק מהמתגיירים עשו את זה בבתי הדין הרבניים הרגילים, כשהרב הראשי לישראל שמכהן גם כנשיא בית הדין הרבני הגדול, אשר מוגדר "ראש העדה הדתית היהודית", חתם כמעט אוטומטית על תעודות ההמרה.
חלק אחר עשו זאת בבתי דין שהקימו רבני ערים באופן עצמאי. לאורך השנים רבני הערים הללו גם חתמו עצמאית על תעודות ההמרה מתוך הנחה שהם "ראשי סניף מקומי של עדה דתית".
גרים אחרים התגיירו בבתי דין עצמאיים, מרביתם בתי דין חרדיים, ובמידה שהרב הראשי שכיהן באותה עת כנשיא בית הדין הרבני הגדול התרשם שבית הדין המגייר הוא רציני גם למתגיירים הללו הוענקו תעודות המרה.
כאמור, היחס לכל אחת מקבוצות המתגיירים היה שונה, אולם מבחינת "החוק היבש" דינם היה זהה לחלוטין. כניסתם לעדה הדתית היהודית התבצעה עם חתימת "תעודת ההמרה" והגשתה לגורם המוסמך, בין אם התגיירו בבית דין רבני ובין אם בבית דין פרטי.
5. זה המקום להעיר הערת אגב חשובה מאוד: התורה לא עובדת אצל מדינת ישראל. שאלת תוקפו של הגיור מבחינה הלכתית איננה תלויה בשאלה האם מדינת ישראל מכירה בו ככזה שיוצר מעבר מעדה דתית אחת לשנייה.
אם מבחינת ההלכה גיור שנעשה בפני "בית דין", ולא משנה מהו בית הדין, הוא גיור שנעשה על פי כללי ההלכה, המתגייר יחשב על פי ההלכה ליהודי.
המתגייר יהיה חייב על פי ההלכה בקיום תרי"ג מצוות, הוא יוכל להינשא על פי ההלכה ליהודי, ואם זו אישה צאצאיה יהיו יהודים על פי ההלכה. מה שתעשה המדינה או שלא תעשה זהו עניינה שלה, אבל את התורה וההלכה זה לא ממש מעניין.
6. נחזור לענייננו. מבחינה חוקית המצב לא השתנה עד היום, אולם מבחינה מעשית חל שינוי גדול מאוד בשנות ה-90. בשנת 1995, לאחר שהתברר כי חלק משמעותי מהעולים ממדינות ברית המועצות לשעבר אינם יהודים על פי ההלכה, הקימה הממשלה, בהחלטת ממשלה (ולא בחוק) את בתי הדין לגיור תחת השם הפומפוזי "מערך הגיור הממלכתי".
למרות השם המטעה, לא מדובר במערך בעל מעמד חוקי. מדובר בטריבונל חסר מעמד חוקי, שכל מטרתו היא לבצע ביעילות את תהליך הגיור במטרה שהרב הראשי לישראל יחתום על תעודות ההמרה.
על מנת להבטיח שהרב הראשי אכן יחתום על התעודות הוכפפו בתי הדין לכאורה להנחיותיו ההלכתיות של הרב הראשי לישראל. מערך דומה, על פי אותם פרמטרים הוקם בצה"ל.
במקביל הבהירו הרבנים הראשיים כי רבני הערים אינם נחשבים "ראשי סניף מקומי של עדה דתית" לעניין זה, ולכן הזכות לחתום על תעודות ההמרה באופן עצמאי נשללה מהם. בעקבות כך, מרבית בתי הדין שהפעילו רבני הערים ובהם גיירו, נסגרו, ומיעוטם הפך לחלק ממערך הגיור החדש.
7. למרות שכאמור המצב החוקי נותר כשהיה, ובתי הדין שקמו בשנות ה-90 נעדרי מעמד חוקי עצמאי, חל עם ההקמה שינוי תודעתי גדול. למעשה, השם "מערך הגיור הממלכתי" יצר את הרושם, שהפך עם הזמן גם למציאות במידה רבה, שהמערך הזה הוא שער הכניסה הראשי לעם היהודי.
מי שתרם להתפתחות התחושה הזו היו גם הרבנים הראשיים, שהתייחסו לאורך השנים למתגיירים במערך הממלכתי ככאלו שגיורם כשר באופן אוטומטי, וחתמו על תעודות ההמרה של כולם (מלבד סיפור ספציפי שהיה בעניין גיורי צה"ל ונפתר אף הוא).
8. למרות הקמת מערך הגיור הממלכתי, בתי הדין הפרטיים לא הפסיקו לגייר אנשים, והרבנים הראשיים אף המשיכו לאורך השנים להעניק תעודות המרה למתגיירים באותם בתי דין שבהם הם הכירו.
דוגמה בולטת לכך הוא בית דינו של הרב קרליץ בבני ברק, אשר לאורך השנים גייר כמויות גדולות של גרים, ועד לפני מספר שנים כמעט כל הגרים שהתגיירו בו קיבלו תעודות המרה. רק בשנים האחרונות, לאחר שהתברר שבבית הדין של הרב קרליץ בוצעו גם גיורים שמרחף מעליהם סימן שאלה גדול, החלו הרבנים הראשיים להימנע מלחתום על תעודות המרה למתגיירים בבית הדין הזה.
9. אם החזקתם מעמד עד כאן, אתם בודאי מבינים שבתי הדין החדשים של קבוצת הרבנים בראשותו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א לא הוקמו בניגוד לחוק. לא רק שזה לא בניגוד לחוק, מדובר בפרקטיקה מקובלת, שהיתה נהוגה בישראל מאז ומעולם ועדיין נהוגה גם היום.
בניגוד לטענותיהם של העומדים מאחורי הקמת בתי הדין החדשים, לא מדובר בחידוש ולא בסנסציה. בתי דין פרטיים לגיור היו במדינת ישראל ויהיו במדינת ישראל. מדובר בסך הכל בעוד בית דין פרטי לגיור, בעל גישה הלכתית כזו או גישה הלכתית אחרת.
בניגוד לטענותיהם של המתנגדים להקמת בתי הדין, מעמדם החוקי של בתי הדין הללו זהה לחלוטין לבתי הדין של מערך הגיור הממלכתי. לא מדובר בבתי דין "פיראטיים", לא בעבירה על החוק, ולא בכל יתר השטויות ששמעתם עד עתה.
לשני הצדדים יש אינטרס להעצים את העניין והסערה סביב הקמת בתי הדין החדשים, כאשר העובדות מלמדות שאין מאחורי הסערה הזאת ולא כלום.
10. השאלה המעניינת היא, האם הרב הראשי לישראל יעניק תעודות המרה למתגיירים בבית הדין הזה. אולם, עד ששאלה זאת תגיע למבחן, בודאי יקח עוד זמן לא מבוטל.
אם יסרב הרב הראשי לחתום על התעודות עשויה להיווצר סיטואציה מעניינת שבה יצטרפו המתגיירים לעתירתם של מתגיירים בבית דינו של הרב קרליץ, המבקשים כבר כיום מבג"ץ להורות לרב הראשי להעניק להם תעודות המרה. כך ימצאו את עצמם מתגיירים בבית דין חרדי, לצד מתגיירים בבתי הדין החדשים, מאגפים את הרב הראשי יחדיו, משני הצדדים.